רע"א 9767/17 מריקה קולורין (דה וט) נ. צבי קולורין

1.

בקשת רשות הערעור דנן מופנית כלפי ההחלטה בה קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (פש"ר 12329-04-10; הנשיא א' אורנשטיין ) בקשה למתן הוראות מטעם משיב 3 (להלן: הנאמן ), והורה לו למכור את הנכס העומד במוקד הבקשה דנן – חלק משטחו של גג בניין תל אביבי, שעליו נבנתה ללא היתר דירה בה מתגוררת המבקשת – ולהשתמש בתמורה לתשלום מס שבח בגין מכר דירות במבנה המדובר, ולחלוקת דיבידנד לנושי משיב 1 (להלן: החייב ). בית המשפט המחוזי דחה את התנגדות המבקשת, בת זוגו לשעבר של החייב, וקבע כי אין לה כל זכויות בנכס המריבה. זאת, הן מטעמים דיוניים – השתק שיפוטי שנוצר לאור הצהרת המבקשת בהליך פשיטת רגל אליו נקלעה (להלן:

ההליך המוקדם ) כי אין ברשותה נכסי מקרקעין – והן מטעמים מהותיים. על פי השקפתו, המבקשת לא רכשה זכויות בנכס מכוח נישואיה לחייב, ואף אם האחרון העניק לה זכויות כאלה הרי שמדובר בהענקה בטלה, לפי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980.

המבקשת משיגה על קביעות אלה. לדידה, הזכויות במקום "נרכשו כצבירת רכוש משותפת" שלה ושל החייב – כאשר במסגרת פירוק השותפות ביניהם נפלו בחלקה מרבית הגג והדירה שעליו, בעוד החייב קיבל את יתרת הגג ושתי דירות השוכנות בקומתו השנייה של המבנה. מכל מקום, גם אם מקור הזכויות בהענקה, אין עילה לבטל אותה – הואיל והסכם הממון שבאמצעותו בוצעה נחתם למעלה מ-10 שנים בטרם נעשה החייב פושט רגל, ובעודו כשר-פירעון. מן הבחינה הדיונית, המבקשת סבורה שאין להחיל בעניינה השתק שיפוטי, משום שגם אם כשלה בלשונה בהליך המוקדם, הרי שכל המעורבים באותו הליך "ידעו אודות זכויותיה בשטח הגג". לבסוף, היא גורסת כי מס השבח בגין הדירות שרכש משיב 2 מוטל על כתפיו, ולא על קופת הנאמן, ומוסיפה כי היא עצמה אינה חייבת במס כלשהו בגין זכויותיה בנכס.

מנגד, המשיבים – למעט החייב, שלא השיב לבקשת רשות הערעור, ומשיב 5 שהודיע כי יצטרף לעמדת הנאמן – סומכים את ידיהם, איש איש בסגנונו, על הכרעת בית המשפט המחוזי, וסבורים כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות.

2.

לאחר העיון, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. אמנם, החומר שהוצג מעלה שאלות לגבי תחולת הסדר איזון המשאבים על חלק מהזכויות שרכש החייב במהלך נישואי בני הזוג – תחולה שאינה מותנית בתרומת המבקשת לרכישה (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי , פ"ד מט(3) 529, 548 (1995)). עוד יוזכר כי מן הבחינה העקרונית, מועד אישורו של הסכם הממון בידי הערכאה המוסמכת אינו מהווה, בהכרח, מועד ההענקה – שעשויה להיות מוקדמת יותר (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר , פ"ד נח(4) 925, 948 (2001)). אף על פי כן, בנסיבות תיק זה, לרבות הצהרותיה החוזרות של המבקשת בהליך המוקדם כי אין ברשותה נכסי מקרקעין – ומשלא עלה בידיה להציג הסבר ממשי ל"השמטת" זכויותיה, כביכול, בנכס שבמוקד ההליך דנן –אין מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

ודוקו,

"השאלה האם תחולתו של הכלל בדבר השתק שיפוטי מותנית ב'הצלחה קודמת', נותרה שנויה במחלוקת בפסיקה הישראלית" (ע"א 8378/11 יגל – מושא עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל , פסקה 31 (27.10.2016)). עיון בפסק הדין שניתן בהליך המוקדם ביום 17.12.2014 (פש"ר 18841-06-10; סגן הנשיאה א' אורנשטיין ) מלמד כי בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת ההפטר על אף שהיה מודע לאפשרות שהזכויות בנכס "יוותרו במלואן בידי [המבקשת]", ומכאן שההשתק השיפוטי בענייננו אינו מכריע. עם זאת, חוסר ניקיון הכפיים של המבקשת מבליט את הפגמים בטענותיה הכלליות – המתעלמות מכך שהחייב רכש חלק מן הזכויות עוד בטרם נישאו בני הזוג (ראו פסקאות 11-12 ו-18 לבקשה); יוצרות עמימות לגבי עיתוי ביצוע איזון המשאבים בין בני הזוג, ככל שבוצע; ומסתפקות באזכור סתמי של מועד חתימת הסכם הממון. על רקע הסתירה להצהרותיה בהליך המוקדם, ניתן היה לצפות כי המבקשת תציג טענות קונקרטיות, ממוקדות ומדויקות בנוגע לזכויותיה – אלא שהדבר לא נעשה. בנסיבות המקרה, חסרים אלה מטים את הכף לאי התערבות בתוצאה אליה הגיעה בית המשפט המחוזי במסגרת בקשה למתן רשות ערעור.

3.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות הנאמן בסך 5,000 ₪, ובהוצאות משיבים 2, 4 ו-6 בסך 1,000 ₪ כל אחד.