רע"א 9785/02 אוריאל ירקוני נ. BOSTON SCIENTIFIC CORPORATION

1.המשיבות 2-1 מזה והמשיבה 3 מזה הן צדדים לתביעות הדדיות, שעניינן סכסוך אזרחי-מסחרי, התלויות ועומדות בבית המשפט הפדראלי של מחוז הדרום בניו-יורק (להלן: בית המשפט בניו יורק). במסגרת התביעות הגישה המשיבה 1 לבית המשפט בניו-יורק בקשה, לקיים בישראל הליך של חיקור דין למבקש ולעד נוסף (להלן: העדים), כמי שעבדו אצל המשיבות בתקופה הרלבנטית לתביעות ואשר בידיהם מצוי מידע רלבנטי חשוב לנושאים השנויים במחלוקת בין המשיבות.

בית המשפט בניו יורק נעתר לבקשה ופנה לשר המשפטים, בהיותו "הרשות המוסמכת" על פי חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק העזרה המשפטית), בבקשה לגבות את העדויות האמורות.

שר המשפטים עשה שימוש בסמכותו והטיל על בית משפט השלום לשמוע את העדים, אולם אלה התנגדו לחיובם להעיד כאמור. טענתו העיקרית של המבקש - שהוא הרלבנטי לענייננו - היתה כי ההליך שבפני בית המשפט אינו הליך של גביית עדויות, כי אם הליך הידוע כ- Deposition . הליך זה, המקובל בבתי המשפט בארצות הברית, הינו הליך מקדמי של איסוף ראיות ובירור גרסה של עדים פוטנציאליים באמצעות חקירתם. המבקש טען כי מאחר שהליך זה לא קיים בשיטת המשפט הישראלית, לא קמה לבית המשפט הסמכות להורות על קיום חיקור דין כמבוקש.

2.בית משפט השלום בתל-אביב-יפו דן בהתנגדויות לבקשה והחליט לדחותן. בהחלטה מפורטת פסק בית המשפט, כי ההליך הנדון עונה על דרישות אמנת האג וחוק העזרה המשפטית, ולפיכך יש להעניק לבית המשפט בניו יורק את הסיוע המשפטי המבוקש על ידו. הצורך בחקר האמת ובעשיית משפט צדק, בהליך המתנהל בבית המשפט בניו יורק, כך נפסק, גובר על זכותו של הפרט לאי הטרדה. לאור האמור הורה בית המשפט לעדים להתייצב לחיקור דין בפני בא-כוח המשיבות בישראל.

3.המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור על החלטת בית משפט השלום. מטעמי זהירות הוגשה אף בקשת רשות ערעור. בד בבד עתר המבקש לעכב את ביצוע ההחלטה.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט ציין בהחלטתו מיום 23.10.2002, כי לכאורה יש ממש בטענת המבקש, כי אם תדחה בקשתו, יהא בכך כדי לחרוץ את גורל ערעורו. אולם, לאחר ששקל את מאזן הנוחות ואת סיכויי הערעור, הגיע בית המשפט למסקנה כי עיכוב ביצוע פסק הדין עלול לגרום למשיבות נזק ניכר ואילו ביצוע חיקור הדין לא יגרום למשיב נזק ממשי. כן דחה בית המשפט, בהחלטה מיום 13.11.2002, את בקשת המבקש לביטול החלטתו הראשונה.

4.כנגד החלטות אלה מלין המבקש. הוא טוען כי הערעור, שבמסגרתו נתבקש עיכוב הביצוע, מעלה את השאלה התקדימית, אם ניתן לפי חוק העזרה המשפטית לחייב אדם להתייצב לחיקור דין לצורכי הליך ה- Deposition , שאינו מוכר (ולטענתו אף אינו מותר) בדין הישראלי. חיובו להתייצב לחיקור הדין טרם שנתברר הערעור, כך טוען המבקש, ייתר את הדיון בערעור ויהפכו לאקדמי גרידא ולפיכך יש לעכב את הביצוע כמבוקש. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט שגה עת החליט לדחות את בקשתו לעיכוב ביצוע בטרם הוגשה תשובתו לתגובת המשיבות, כנדרש, לשיטתו, על פי תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).

המשיבות 1 ו-2 מתנגדות לבקשה וסומכות ידיהן על החלטות הערכאות דלמטא. הן שבות וטוענות כי חיקור הדין המבוקש הינו הליך מקדמי חיוני עבורן, שכן גירסתו של המבקש נחוצה, הן לשם גיבוש טענותיהן במשפט והן לשם הגשת בקשות שונות בטרם יחל שלב ההוכחות. הן סבורות כי סיכויי הזכייה של המבקש בערעור אינם טובים, שכן ההליך המבוקש אכן נופל בגדר ה"עזרה המשפטית" לה מחויבת המדינה מכוח אמנת האג ומכוח חוק העזרה המשפטית. עוד טוענות המשיבות כי בית המשפט המחוזי לא היה חייב להמתין לתגובת המבקש טרם מתן החלטתו, ומכל מקום הן טוענות כי החלטתו השניה של בית המשפט, מיום 13.11.02, ניתנה לאחר שנתקבלה תשובת המבקש.

המשיבים 3 ו-4 לא נקטו עמדה בבקשה והשאירו את ההכרעה לשיקול דעתו של בית משפט זה.

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

אכן, במקרה הנדון, אין ספק כי אם לא יעוכב ביצועה של החלטת בית משפט השלום והערעור יתקבל, יהא זה מן הנמנע להשיב את המצב לקדמותו. יחד עם זאת, בנסיבות העניין – כשבקשת העזרה של בית המשפט בניו יורק תלויה ועומדת, בהתחשב בכך שבית משפט השלום נתן את דעתו, בהחלטה מפורטת, להסתיגויות המבקש ובכך שבית המשפט המחוזי שקל את הבקשה לעיכוב ביצוע פעמיים אך לא מצא לנכון להיעתר לה – אין מקום להתערב בשיקול דעת זה. אף אני סבור, כי מאזן הנזקים במקרה זה נוטה לחובת המבקש וכי הנזק שיגרם לו, כתוצאה מהפגיעה בזכותו להימנע מהליך כופה ובזכותו למצות את טענותיו במסגרת הערעור, נופל מן הנזק שיגרם למשיבות אם לא תממשנה את זכייתן.

שקלתי אף את טענתו הנוספת של המבקש, לפיה קופחה זכותו להגיב על תשובת המשיבות לבקשתו, אך לא מצאתי בה ממש. בקשת עיכוב הביצוע היא בקשת ביניים בערעור וככזו חלה עליה תקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת לבית המשפט לדחות את הבקשה, אף ללא שמיעת תגובת המבקש לתשובת המשיב לבקשה. כיוון שכך, אין אנו נדרשים, לעת הזו, להכריע בשאלת היחס בין תקנה 241(ג1) לבין תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבות 1 ו-2 בסך 7,500 ש"ח.