רע"א 9801/05 עזבון המנוח עזרא הראל ז"ל נ. לאומי פיא-חברה לניהול קרנות נאמ

1.בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' הרשם ש' ברוך) דחה ביום 18.1.05 את בקשת המבקשים ברע"א 9801/02 למחוק ולדחות על הסף תביעה שהוגשה נגד שורה של נושאי משרה ובעלי מניות בתאגיד, בשל העדר עילת תביעה. ביום 26.1.05 דחה את בקשתם הדומה של המבקשים ברע"א 9802/05, מאותם נימוקים. על החלטות אלו הגישו המבקשים ערעורים לבית המשפט המחוזי והדיון בהם אוחד. בית המשפט החליט לדחות את הערעורים ביום 13.9.05 ומכאן הבקשות שבפניי.

אתאר בתמצית את ההליכים הקודמים.

2.המשיבה, לאומי פיא-חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ (להלן: "הנושה") הינה מנהלת קרנות נאמנות המחזיקה בכמות של כ-5 מליון ע.נ. של אגרות חוב. תעשיית רוגוזין בע"מ בפירוק (להלן: "החברה") הינה חברת אחזקות בענף המלונאות והנדל"ן ובענף התקשורת. החברה פרסמה תשקיף אשר במסגרתו הציעה לציבור לרכוש אגרות חוב ולפיו התחייבה לפרוע את אגרות החוב בארבעה תשלומים. במועד התשלום הראשון לא עמדה החברה בהתחייבותה לשלם למחזיקי אגרות החוב ואף הצהירה כי לא יהא באפשרותה לעמוד בהתחייבותה גם ביחס לתשלומים הנוספים. נוכח אי פירעון התשלום הראשון של אגרות החוב הגיש הנאמן למחזיקים באגרות החוב בקשה לפירוק החברה ולחברה מונה מפרק. הנושה הגישה תביעה נגד החברה ונגד המבקשים לשלם לה את הסכומים אותם היתה אמורה לקבל על פי תנאי אגרות החוב של החברה, שהחזיקה. בתביעה פירטה הנושה סדרה של מעשים ומחדלים אשר הביאו את החברה, לטענתה, לחדלון פרעון; בין היתר טענה כי החברה התקשרה בעסקאות שנועדו אך להיטיב עם גופים עסקיים שבהם היה לבעלי מניותיה עניין. בעילות התביעה שמנתה הפנתה הנושה לסעיף 52יא(א)+(ב) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק ניירות ערך"), לסעיף 252 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות") וכן לכלל בדבר "הדבר מעיד על עצמו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מאחר ומונה לחברה מפרק ההליכים נגדה עוכבו ולכן נותרה התביעה נגד המבקשים.

3.כב' הרשם ש' ברוך דחה, כאמור, את בקשות המבקשים למחוק ולדחות את התביעה על הסף. כב' הרשם נימק את החלטתו בכך שעל פי התשתית הראייתית הלכאורית ביחד עם המתווה הנורמטיבי הקיים, "קיימת לכאורה אחריות של המבקשים". המבקשים הגישו ערעורים על ההחלטה בטענה שהנושה "ראתה פנים שלא כהלכה בהוראת סעיפי החוק אליהם הפנתה בכתב התביעה מאחר שלהשקפתם סעיף 252 הנ"ל לחוק החברות מקים חובת זהירות כלפי החברה בלבד ולא כלפי כולי עלמא".

4.בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' דותן) בחן את טענות המבקשים רק על פי האמור בכתב התביעה, במסגרת הכללים שנקבעו בתקנה 171(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") באשר לניסוח כתבי טענות, שלפיה בעל דין נדרש להביא בכתב תביעתו את העובדות, אך אין עליו חובה להעלות את טענותיו המשפטיות. בית המשפט קבע כי מיישום סעיפי החוק אליהם הפנתה הנושה ואף לאור בחינת הסוגיה באספקלריה של דיני הנזיקין, לא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה על פניו וכי המעשים המיוחסים למבקשים אינן מקימים עילת תביעה בין בתוקף אחריותם הנטענת על פי חוק החברות וחוק ניירות ערך ובין מכח דיני החיובים הכלליים. עוד קבע כי בשלב המקדמי של ההליכים טרם הגיעה העת להכריע האם התמלאו התנאים המקימים למבקשים חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. לפיכך דחה את הערעורים. על פסק הדין הגישו המבקשים את הבקשות שבפניי. לבקשתם, איחדתי את הדיון בבקשות.

עיקרי טענות המבקשים ברע"א 9801/05

5.בבקשה חוזרים המבקשים, שהם בעלי השליטה בחברה, וטוענים כי כתב התביעה שהגישה הנושה, בו תבעה סכום העולה על 6 מליון ₪, אינו מגלה, על פניו, עילת תביעה כנגדם ומכאן שיש לסלק את התביעה על הסף. לטענתם הערכאות דלמטה כלל לא דנו במרבית טיעוניהם ולו היו עושות כן היו מגיעות למסקנה כי עילות התביעה הנטענות בכתב התביעה לא עולות מן העובדות הנטענות בו ולפיכך דין כתב התביעה להימחק על הסף. לדעתם, הבקשה מעלית שאלות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות כללית מכרעת המצדיקות דיון והכרעה בגלגול שלישי, שכן משמעות ההחלטות הן כי בכל מקרה בו חברה לא פרעה חוב כלפי נושה שלה בשל חדלות פרעון, ניתן יהיה להגיש תביעה כנגד כל נושאי המשרה בחברה אף בלא שקיימות עובדות העשויות ללמד על מעשים או מחדלים של נושאי המשרה כנגד הנושה אשר יש בהם כדי להקים לו עילת תביעה ישירה נגדם.

6.עוד טוענים המבקשים כי הנושה לא הניחה כל תשתית עובדתית לבסס את חובת הזהירות של המבקשים כלפיה כנושה וכמחזיקת אגרות חוב של החברה ואין בכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" כדי לפטור מפירוט העובדות התומכות בטענתה. היה על הנושה לציין במפורש בכתב התביעה ובאופן ספציפי לגבי כל אחד מן הנתבעים אילו מעשים או מחדלים שלו כלפיה יצרו על פי הנטען עילת תביעה ברשלנות ומשלא עשתה כן יש למחוק את התביעה על הסף. הלכה היא כי אין בעובדת היותו של אדם אורגן של החברה כדי להקים חובת זהירות כלפי צד אשר התקשר עם החברה - באופן רצוני. יתרה מכך, הנזק הנטען נגרם לנושה רק בשל הפיכת החברה לחדלת פרעון ואין בו כדי להחיל את הוראת סעיף 52יא לחוק ניירות ערך, שכן מדובר בנגזרת של הנזק שנגרם לחברה אשר הפכה לחדלת פרעון. פרשנות הנושה אינה מתיישבת עם לשון סעיף 52יא לחוק ניירות ערך ואף לא עם תכליתו, ומביאה לתוצאה על פיה על נושאי משרה בחברה להעדיף את האינטרסים של מחזיקי אגרות החוב על פני אינטרסים של צדדים אחרים, לרבות בעלי המניות. פרשנות זו אף אינה עולה בקנה אחד נוכח העקרון הבסיסי בדיני החברות בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. המבקשים טוענים עוד כי היה על בית המשפט למחוק את התביעה על הסף ככל שהיא מתייחסת למבקשת מס' 4 לאור הטענה שהיתה בעלת שליטה בחברה שלא נתמכה בעובדות. בפועל, המבקשת מס' 4 לא היתה בעלת השליטה בחברה ולכן עילת התביעה נגדה מתייתרת.

עיקרי טענות המבקשים ברע"א 9802/05

7.המבקשים, שהם הדירקטורים של החברה, מבקשים אף הם להכריע בשאלת פרשנות סעיף 52יא לחוק ניירות ערך ובשאלת קיומה של עילת תביעה ישירה של נושה כלפי דירקטור, מקום שהדירקטור התרשל בתפקידו וגרם נזק לחברה, ובמיוחד באשר לחוב שנותר לחברה כלפי הנושה. לטענתם, הפרשנות שמבקשת הנושה להעניק לסעיף 52יא לחוק ניירות ערך אינה נכונה שכן הסעיף נועד לחול רק בקשר עם הפרת הוראות אחרות כמו הוראות דיווח, ולא במקרה של הפרה מצד החברה לשלם את הסכומים המובטחים באגרות חוב. עוד טוענים הם כי הסעיף לא מקנה לנושה עילה לתבוע נזק מן הסוג שמבקשת הנושה לתבוע, וכי אפילו התרשלו המבקשים כדירקטורים וגרמו נזק לחברה, לא קמה לנושה עילת תביעה ישירה כלפיהם בעוולת הרשלנות ובוודאי לא קמה לה הזכות לתבוע מהם נזקים בגין אבדן ערך אגרת החוב או גובה החוב שלא הוחזרה לה. כלל הוא כי החובה של הדירקטורים חלה כלפי החברה בלבד וממילא במקרה של רשלנות מצד הדירקטורים עילת התביעה שייכת לחברה על הנזק שנגרם לה. מסקנה אחרת תעמיד את הדירקטורים בסיכון כפול ועלולה לגרום לריבוי תביעות בגין אותו עניין והיא אף מנוגדת לסדרי הנשיה בפירוק. בית המשפט קמא לא נימק מדוע לדעתו הטענות הכלולות בכתב התביעה נופלות בגדר המקרים החריגים בהם עשויה לקום חובת זהירות מושגית, שכן, כאמור, לא פורטו בכתב התביעה מעשה נזיקין אישי בו עלולים המבקשים לחוב כלפי הנושה באופן אישי. לדעתם של המבקשים אין מדובר בערעור ב"גלגול שלישי" שכן ההחלטה ופסק הדין ניתנו שניהם על ידי בית המשפט המחוזי. הם מבקשים להחזיר את הדיון בשאלת פרשנות סעיף 52יא לחוק ניירות ערך לבית המשפט המחוזי או להכריע בה כאן.

8.לאחר שעיינתי בבקשות המפורטות על נספחיהן וכן בהחלטות הערכאות דלמטה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות: "פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו" (ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח , פ"ד ה 1585, 1591 (מול האות ז'). "אף אם ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז – ורק אז – אומרים שכתב התביעה אינו מגלה עילה. ... בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה, כשנתבקש לעשות כן – כל שכן כשלא התבקש – חייב בית המשפט לנקוט משנה זהירות, כי המחיקה

שוללת מהתובע את זכותו להביא את ענינו, כפי שנטען, לפי בית המשפט; ולפיכך מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית (1995), ע' 384, 387 והאסמכתאות שם). בענייננו, קבעו שתי ערכאות כי לא ניתן לומר על פני הדברים כי אין כתב התביעה מגלה עילה כלפי המבקשים. עילות התביעה של הנושה הן עילות תביעה עצמאיות ועומדות לה כלפי כל אחד מן המבקשים. אכן, הכלל הקיים הוא שלילת עילה אישית מבעל המניות כלפי מזיקים לחברה בגין נזק משני שביסודו שלושה טעמים עיקריים: עקרון היסוד של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה; שנית, החשש הכבד לריבוי בלתי סביר של תביעות ושלישית, החשש מפני העדפה לא הוגנת של בעלי המניות על פני החברה עצמה (ראה: ע"א 3051/98 ברוך דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח' , פ"ד נט(1), 673 ,עמ' 688-689, להלן: "עניין דרין"). ואולם הערכאות דלמטה קבעו כי למבקשים אחריות לכאורית גם מכח סעיף 52יא לחוק ניירות ערך לנזקי הנושה המחזיקה באגרות חוב של החברה שלא נפרעו מחמת קריסתה של החברה. הנושה תבעה אף בעילות אחרות שאף לגביהן לא ניתן לומר שעל פניו אין בהן ממש:

9.אשר לטענת הרשלנות שהעלתה הנושה, כאמור בעניין דרין "עקרונית, אין מניעה לכך שעל מנהלי החברה - ולעתים אף בעלי מניות השליטה בה - תוטל חובת זהירות מושגית כלפי בעל מניות "רגיל" (השוו לסעיף 252(ב) לחוק החברות, ולקודמו, סעיף 96כז(ב) לפקודת החברות; ע"א 741/01 קוט נ' עזבון ישעיהו איתן ז"ל, פ"ד נז(4) 171). יש לבחון כל סוגיה לגופה" (עניין דרין בעמ' 692-693). עוד נקבע כי "אין חובה על נושא משרה בחברה לפרוע את חיובי החברה. החובה עשויה לנבוע ממקור נזיקי. החובה לקיים את החובה הראשית מוטלת על החברה. לכן, במידה והופרה החובה הראשית וקמה חבות נזיקית, הרי החבות היא חבותה של החברה. החבות איננה חבות של בעל מניות. החבות אינה חבות של נושא משרה. החבות אינה חבות האורגן. החובה עשויה לנבוע ממקורות נורמטיביים אחרים (דוגמת - עשיית עושר ולא במשפט). ...דגם אפשרי אחר לבחינת האחריות הנזיקית של אורגן או נושא משרה בחברה הינו מודל האחריות האישית. על פי מודל האחריות האישית, "היותו של פלוני בין השאר אורגן של החברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין" (ע"א 725/78, בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ודוד רוז נ. אורן ואח' , פ"ד לה(4) 253 ,256." (ראה: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ו-3 אח' , פ"ד מח(5) 661 ,עמ' 695-697). על כן, כאמור, קיימת לכאורה אחריות למבקשים גם בעילה זו, וכן על פי עילת הדבר מדבר בעדו, שיש כמובן להוכיחן.

בשולי הדברים אעיר כי עיון בחומר מלמד שהבקשות לסילוק על הסף הוגשו למעלה משנה ומחצה לאחר הגשת התביעה ואחרי שהמבקשים הגישו כתבי הגנה. כבר מטעם זה נראה כי לא היה מקום לדון בבקשות אלה לגופו של עניין.

בנסיבות אלה הבקשות נדחות.