פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"א 986/02
בפני:
כבוד הרשם עודד שחם
המבקש
:
1.
אליהו מגזומוף
2. יהושע מגזומוף
נגד
המשיב
ות
:
1. עיריית ירושלים
2. הועדה המקומית לתכנון
ובנייה
בקשה
להארכת מועד להגשת ערעור
בשם
המבקשים: עו"ד מ' מוסק
בשם
המשיבות: עו"ד סטיב ברמן
החלטה
בפניי בקשת למתן ארכה להגשת ערעור.
1.הבקשה הוגשה ביום 31.1.02. עניינה הוא פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בה.פ. 556/95 ביום 4.11.99. באותו פסק דין, נדחתה עמדת המבקשים בשאלה, האם רשאית העירייה המשיבה להפחית 40% מגובה הפיצוי בגין הפקעת חלקת מקרקעין, מקום בו המקרקעין הופקעו בשלמותם. הכרעת בית המשפט המחוזי נשענה על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 377/79 פייצר נ' הוועדה המקומית , פ"ד לה(3) 645. הבקשה שבפניי הוגשה בעקבות נתינתו של פסק דין של בית המשפט העליון בע"א 5546/97 ו - 6417/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קרית אתא נ' הולצמן , שם נשתנתה ההלכה שנפסקה בפרשת פייצר
הנ"ל, על רקע חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ונתקבלה עמדת המבקשים כפי שהובעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בה.פ. 556/95 הנ"ל. פסק הדין האמור ניתן ביום 21.6.01.
2.הבקשה שבפניי היא להארכת מועד שנקבע בחיקוק. לפיכך, על המבקשים להצביע על דבר קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הלכה חדשה מאת בית המשפט עשויה להוות טעם מיוחד למתן ארכה לצורך נקיטת הליך. הדבר מותנה בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: "האחד – סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה, והאחר – פניית בעל דין לבית המשפט סמוך לאחר מתן פסק הדין המחדש" (ב"ש 1069/86 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שטרית , פ"ד מא(1) 533). הובהר, ביחס לתנאים אלה, כי:
"קיומם של שני תנאים אלה חיוני לשם שמירה על היציבות ההלכתית והבטחון המשפטי. אין זה מתקבל על הדעת ששינוי בהלכה יפתח פתח לשינוי פסקי דין או החלטות שניתנו על יסוד ההלכה הקודמת ושהדיון בהם הסתיים זה מכבר"
(בעמוד 535)
ברוח זו הודגש, בהחלטה בה נדחה ערעור על ההחלטה האמורה, כי מתן ארכה במצב של חידוש +הלכה (ב"ש 235/87 שטרית נגד הסנה חברה ישראלית לביטוח (לא פורסם)), מותנה בכך "... שלא ייווצר נוהג או נוהל של פניה מאוחרת לבית המשפט של כל מי שהתדיין בעבר ואשר זמן הערעור לגביו חלף, כל אימת ומתחדש דבר כלשהו בפסיקתו של בית משפט זה".
3.יישום דברים אלה במקרה שבפניי מלמד כי אין מקום לארכה המבוקשת. ראשית, נגועה הבקשה שבפניי באיחור ניכר ביחס למועד בו ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון אשר שינה את הילכת פייצר . חלפו יותר משבעה חודשים בין מתן פסק הדין לבין הגשת הבקשה שבפניי. פרק זמן זה הוא פרק זמן ניכר, במיוחד נוכח שפע הדרכים הקיימות כיום להתעדכנות מהירה בפסיקה חדשה של בית המשפט העליון.
שנית, בין מתן פסק הדין המקורי לבין הגשת הבקשה חלפה תקופה ממושכת של כשנתיים. היענות לבקשה שבפניי, במצב זה, מפרה את האיזון העדין הנדרש בין הצורך ביציבות הכרעותיו של בית המשפט, לבין הרצון להגשים את הצדק המהותי בכל מקרה ומקרה.
במצב דברים זה, דין הבקשה שבפניי להידחות. אכן, המערערים היו רשאים להגיש ערעור על פסק דין בית משפט קמא, ובכך לפתוח פתח לשינוי בהלכה בעניינם. הם בחרו, מטעמים שלהם, שלא לעשות כן. משלא עשו כן, ונוכח הנסיבות המתוארות לעיל, אין במקרה זה טעם מיוחד למתן ארכה. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 1,500 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.
ניתנה היום, י"ד אדר, תשס"ב (26/02/2002).
עודד
שחם
רשם