רע"א 987/99 מרים גרין נ. שר הפנים

בפני בקשת העותרים להורות על חיובו של המשיב בהוצאות עתירתם.

ביום 16.2.99 הגישו העותרים לבית משפט זה עתירה למתן צו על תנאי כנגד המשיב, לנמק מדוע לא יעשה הוא שימוש בסמכותו על פי דין ויאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים על ידי התובעים על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965- (להלן: החוק).

העותרים, תושבי העיר רחובות, הגישו תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק לועדה המקומית לתכנון ולבניה. הועדה דחתה את תביעתם. על החלטה זו הוגש ערר לועדה המחוזית לתכנון ולבניה. הועדה המחוזית מתחה ביקורת על דרך קבלת ההחלטה בעניינם של העותרים בועדה המקומית, אך לגופו של עניין, דחתה היא את עררם בנימוק כי אין היא רואה עצמה מוסמכת לדון בערר זה.

בגוף החלטתה קבעה הועדה המחוזית, כי ייתכן ויש מקום לכך שהעותרים יפנו אל שר הפנים, על מנת שזה יאשר להם להגיש תביעה מחודשת לפיצויים.

ואכן, בהתאם להמלצת הועדה המחוזית, פנו העותרים בבקשה לשר הפנים בבקשה להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצויים כאמור.

לטענת העותרים, קיבלו הם פנייה ממרכזת הבקשות להארכת מועד אצל המשיב, ונתבקשו לערוך מספר שינויים בתביעתם, תוך הבטחה כי לא יהיה בכך כדי לעכב או לדחות את הדיון בבקשתם. תביעתם המתוקנת הוגשה ביום 1.4.98.

משבושש המשיב להחליט בבקשה להארכת המועד, פנו העותרים ביום 24.11.98 למחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, על מנת לנסות ולקדם את קבלת ההחלטה בעניינם.

ביום 15.12.98 קיבלו העותרים תשובה מפרקליטות המדינה, לפיה הועברה פנייתם ליועץ המשפטי של משרד הפנים, והלה מסר כי בקשת העותרים תידון בחודש ינואר 99.

משלא נדונה ההחלטה כאמור בחודש ינואר, פנו העותרים לבית משפט זה לקבלת סעד.

ביום 22.2.99 החליטה כבוד השופטת ד' ביניש, כי המשיבים יגישו תגובתם לעתירה תוך עשרה ימים.

ביום 2.3.99 הגיש המשיב תגובתו. בתגובה נטען, כי ביום 1.3.99, יום לפני הגשת התגובה, שיגר מנכ"ל משרד הפנים הודעה לבא-כוח העותרים, לפיה הוחלט ליתן ארכה בת שלושה חודשים לעותרים להגיש תביעתם.

העותרים, בתגובתם להודעת המשיב, מודים כי אין עוד סעד המתבקש על ידם מבית המשפט, אולם מבקשים הם כי המשיב יחוייב בהוצאות עתירתם. לטענתם, חיכו הם לתשובת המשיב משך שנה שלמה, עד כי בלית ברירה נאלצו הם לשטוח טענותיהם בפני בית המשפט, תוך שנגרמו להם הוצאות בשל כך.

המשיב מתנגד לחיובו בתשלום הוצאות. לטענת המשיב, העיכוב היחיד שחל בטיפול בעניינם של העותרים היה עיכוב של חודש אחד בלבד, שכן הודע לעותרים ממכתב ששוגר אליהם על ידי פרקליטות המדינה, כי עניינם ידון בינואר 99, ובפועל נדון הוא בתחילת מרץ 99. טוען המשיב ומוסיף, כי גם אלמלא הוגשה העתירה, עדיין היו העותרים מקבלים אותה התשובה וקרוב לוודאי שבאותו המועד בו נתקבלה, או סמוך אליו, שכן התברר כי פנייתם של העותרים כבר נבדקה על ידי הצוות המיוחד שהוקם לטיפול בבקשות הארכת מועד כדוגמת זו שהגישו העותרים למשיב. עיכוב של חודש, לטענת המשיב, בהתחשב בעומס הרב המוטל על המשיב, איננו מצדיק הטלת הוצאות. כמו כן טוען המשיב, כי טענת העותרים, לפיה שילמו הם כסף לעורכי דין לשם ייצוגם איננה נכונה, ככל הנראה, לפחות בנוגע לעתירה דנן.

סבורני כי הדין בעניין זה עם העותרים.

טענת המשיב לפיה מדובר בעיכוב של חודש ימים איננה מקובלת עלי. את המועד להחלטת המשיב יש למנות מיום הגשת הבקשה להארכת מועד על ידי העותרים ולא מן היום בו הובטח לעותרים כי תינתן החלטה בבקשתם. פרק הזמן שחלף מאז הוגשה הבקשה המתוקנת ועד למתן ההחלטה בה, ארך כמעט שנה. אכן, העומס המוטל על המשיב, יכול ויהווה שיקול שלא לחייבו בהוצאות בנסיבות מסויימות. ברם, בנסיבות אלה, כאשר חלפה כמעט שנה שלמה מיום הגשת הבקשה להארכת מועד ועד למתן ההחלטה, עומס העבודה איננו יכול להוות נימוק שיש בו ממש.

טוען המשיב, כי גם אלמלא הגשת העתירה, היו העותרים מקבלים את אותה התשובה וקרוב לוודאי שבאותו מועד, שכן הועדה שהחליטה בבקשות כגון אלה של העותרים. סבורה אני כי לאור משך הזמן הרב בו המתינו העותרים לקבלת תשובת המשיב בעניין הארכת המועד ולאור הודעת היועץ המשפטי של משרד הפנים, כי החלטה בעניין תינתן בינואר 99 - דבר שלא אירע - ולאחר שפנו שוב למשיב, לאחר ששוב לא נדון עניינם בחודש ינואר כמובטח, דומה כי העותרים היו זכאים להניח, במועד הגשת העתירה, כי אין מנוס מכך וכי היה צידוק להגשת העתירה.

טענתו האחרונה של המשיב היתה, כי לעותרים לא נגרם חסרון כיס, שכן הם לא היו מיוצגים בעתירה זו. בטענה זו אין ממש.

מעיון בעמוד האחרון לכתב העתירה עולה, כי את העתירה ניסח עורך דין (עורך דין דן אור). הדעת נותנת כי עורך דין המנסח עתירה, נוטל שכר עבור שירותיו, כך שסביר יותר להניח כי העותרים הוציאו הוצאות בגין עתירה זו, בנוסף על תשלום אגרת בית המשפט לצורך הגשת העתירה.

משהחלטתי לחייב את המשיב בתשלום הוצאות העותרים, אפנה עתה לבחון את גובה ההוצאות ההולם נסיבות מקרה זה.

לעניין גובה ההוצאות הראויות, יש להביא בחשבון, בין היתר, את הגורמים הבאים: השלב בו הוגשה הבקשה לביטול העתירה; היקף העבודה שהיה כרוך בהכנת העתירה; המאמצים שעשה העותר לפני שהחליט כי כלו כל הקיצין ופנה לבית המשפט ועוד (ראה: בג"ץ 842/93, אל נסאסרה נגד שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217).

בענייננו, התייתרה העתירה בשלב מוקדם יחסית - לאחר תשובתו המקדמית של המשיב - וזאת מבלי שניתן בעתירה צו על תנאי, או שהעניין הועבר להרכב. כעולה מתוכן העתירה, הכנתה לא היתה כרוכה בהיקף עבודה רב. מתוכנה של העתירה ונספחיה עולה, כי העותרים עשו מאמצים על מנת שלא לפנות אל בית המשפט; בין היתר על ידי פנייה אל פרקליטות המדינה.

לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לכלל נסיבות העניין, מורה אני כי המשיב ישלם לעותרים סך של 3,500 ש"ח כולל מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום מתן החלטה זו ועד לתשלום בפועל.

לאור הודעת העותרים, כי לא מתבקש עוד מבית משפט זה כל סעד במסגרת עתירה זו, מורה אני כי העתירה תימחק.