רע"א 9895/07דנשר בע"מ נ. קנרו מוצרים טיבעיים בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים שילח, דודקביץ ויפרח) מיום 29.10.07 בתיק ע"א 1097/05, בו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופט מנהיים) מיום 22.11.04 בתיק א' 3753/02.

ב.

ביום 21.6.00 חתמו מבקשת 1 (להלן המבקשת ) ומשיבה 1 (להלן המשיבה ) על הסכם - שביטולו על ידי המבקשת ביום 26.2.01 עומד ביסוד ההליך. בהסכם רכשה המבקשת - תמורת עמלה או

תשלום חד פעמי - זכות יבוא בלעדית שהיתה בידי המשיבה, והאחרונה שמרה את זכות ההפצה לבתי טבע, תוך התחייבות לרכישת מוצרים בהיקף מינימום מסוים והפקדת בטוחות מתאימות. ביום 26.2.01 שלחה המבקשת למשיבה הודעת ביטול ההסכם בה נמנו מספר עילות ביטול, שעיקרן: העברת מערך ההפצה לבתי טבע לחברה אחרת ( הרדוף ), ואי עמידה במכסת המינימום כמוסכם. עמדת המשיבה היתה שהביטול נעשה שלא כדין - והיא הגישה תביעה שעניינה נזקים שנגרמו בעקבות הביטול (נפתחו גם הליכים נוספים ביחס למימוש הבטוחות). ביום 22.11.04 אימץ בית משפט השלום את עמדת המבקשת. נקבע כי גם העברת ההפצה להרדוף, וגם אי העמידה במכסה, מהוות הפרות המצדיקות את ביטול החוזה. עוד נקבע, כי אף שהוכח שהמבקשת חיפשה דרך להשתחרר מההסכם - הפעלת זכות הביטול אינה עולה כדי חוסר תום לב (עמ' 15 לפסק הדין). מנגד נקבע, כי יש להגביל את הביטול אך לסעיפים העוסקים בהמשך הפצת המוצרים על ידי המשיבה, אך לא להעברת זכות הייבוא - והעמלה המשתלמת בגינה - למבקשת. עוד נדחו תביעות המשיבה לגבי מימוש הבטוחות.

ג.

ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל ביום 29.10.07. נקבע כי לא התקיימה עילה לביטול החוזה. הוטעם כי לשון החוזה ואומד דעת הצדדים לא שללו את האופן בו הועברה ההפצה לחברת הרדוף (עמ' 16-12 לפסק הדין), וכי המשיבה מימשה את זכותה להזמין מוצרים נוספים כדי לעמוד במכסת המינימום – אך המבקשת סירבה להזמנה זו שלא כדין (עמ' 19-16); זאת בניגוד לקביעת בית משפט השלום, לפיה בשל העדר בטוחות מספקות היתה המבקשת רשאית לסרב להזמנה הנוספת. עוד נקבע כי המבקשת "פעלה בחוסר תום לב בבטלה את ההסכם" (עמ' 19), ושהודעת הביטול התייחסה להסכם כולו, ולא רק לסעיפים המתייחסים להמשך פעילות המשיבה - כאשר גם לשיטת בית המשפט קמא לא קמה עילת ביטול בהיקף זה. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית.

ד.

בבקשה, הערוכה באופן תמציתי וממצה, נטען: (1) מאחר שנקבע כי ההפצה על ידי המשיבה היא מעיקרי ההסכם (עמ' 4 לפסק דינו של בית משפט השלום), קמה עילת ביטול ביחס להסכם כולו; (2) שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי ההסכם לא חייב את המשיבה להפיץ בעצמה את המוצרים - ובכך הפך את קביעת בית משפט השלום שהתבססה על שמיעת עדויות. נטען כי בכך העדיף בית המשפט המחוזי את לשון החוזה על פני העדויות לגבי נסיבות כריתתו, בניגוד להלכה שנקבעה בפרשת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ , פ"ד מט(2) 265); (3) שגה בית המשפט בקבעו כי החובה לברר את שווי הבטוחה היתה מוטלת על המבקשת - ולפיכך גם בקביעה שהתנגדותה לביצוע ההזמנה הנוספת לא היתה כדין; (4) בית המשפט המחוזי התערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית משפט השלום - לרבות בסוגיית המודעות לשווי הבטוחה - אף שהמשיבה לא התייחסה לסוגיה בערעורה, וזאת ללא ההנמקה הנדרשת לפי תקנה 460(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ובניגוד לפסיקה המגבילה התערבות בממצאי עובדה. ולבסוף, שגה בית המשפט בכך שאיפשר למשיבה להגיש כתב תביעה מתוקן לבית משפט השלום - שעה שסעד זה כלל לא נתבקש.

ה.

לאחר העיון חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה. הבקשה תחומה למערכת היחסים הקונקרטית בין הצדדים - ואף שמדובר במערכת מורכבת, אין היא מעוררת שאלות עקרוניות החורגות ממעגל הצדדים, ושבגינן נשקלת ככלל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). המבקשת אמנם מתייחסת לסטייה מהלכת אפרופים , אך עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי בפרשו את ההסכם לא הגביל בית המשפט את עצמו ללשון ההסכם, והוא מתייחס מפורשות לנסיבות הכריתה ולאומד דעת הצדדים המשתקף מהן (עמ' 15-14).

ו.

מעבר לצורך אומר כי קביעות בית המשפט המחוזי מנומקות כדבעי: (1) בית משפט השלום קבע (ואין חולק על כך) כי בכל מקרה לא קמה עילה לביטול החוזה כולו (עמ' 16), ועל קביעה זו חזר בית המשפט המחוזי (עמ' 12-10). מסיבה זו ברי כי הודעת הביטול (שהתייחסה להסכם כולו) לא היתה כדין; (2) ביחס לחובה לברר את שווי הבטוחה, הביא בית המשפט המחוזי את לשונו המפורשת של החוזה, "עד לסכום בשיעור 80% משווי הנכס על פי הערכת שמאי באותה העת " (עמ' 18; ההדגשה במקור). הלשון מדברת בעדה; (3) ולבסוף, לטענה כי לא היה מקום לאפשר למשיבה להגיש כתב תביעה מתוקן, סעד שלא התבקש: גם אם נניח כי הסעד לא התבקש - בנסיבות סבר בית המשפט כי מאחר שהמשיבה היא שפתחה את ההליך בגין נזקיה, ומאחר שערעורה התקבל, יש לאפשר לה לתבוע את נזקיה. קביעה זו היא בסמכותה העקרונית של ערכאת ערעור (ראו תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (טרם פורסם); רע"א 11057/04 אלטורי נ' מדינת ישראל-שר התחבורה (לא פורסם)), ואין היא מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

ז.

לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה. בנסיבות התייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה ביום 23.12.07.