רע"א 9900/17 סברי נימר נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

מונחת בפניי בקשת למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (רע"א 65379-06-17, כב' השופטת ת' בזק רפפורט ), אשר דחתה את בקשת רשות הערעור של המבקשים על החלטת בית המשפט השלום בירושלים (ת"א 20465-04-14, כב' השופט א' נחלון ), שלא לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד בשל היעדר התייצבותם. בפסק הדין קיבלה הערכאה המבררת את תביעת רשות מקרקעי ישראל, לסילוק ידי המבקשים מקרקע שהופקעה על ידי המדינה והם פלשו אליה.

לטענת המבקשים נמנע מהם יומם בבית המשפט, הן משום שהם לא זומנו כדין לדיון והן משום שהערכאה הדיונית הפרה את חובת ההנמקה בפסק דינה. הדבר מגלם, לגישתם, פגיעה כפולה בהם: דיונית וקניינית. בעניין הזימונים, המבקשים גורסים שמשום שההמצאה של החלטת בית המשפט מיום 5.10.16 לא הייתה כדין – מחובת הצדק לבטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. לטענתם קביעותיהן של הערכאות קמא, לפיהן ההמצאה הייתה כדין, נעשו ללא בירור טענותיהם לעומק ובכך נמנעה מהם ההזדמנות להוכיח את חוסר ידיעתם בדבר התקיימות הדיון המשפטי.

לעניין פסק דינו של בית המשפט השלום, המבקשים טוענים לפגיעה בזכויותיהם הדיוניות. לגישתם המקרה מעלה שאלות החורגות מעניינם האישי, הקשורות לאופן יישומה של חובת ההנמקה, ובפרט במקרים בהם נמנע מבעלי דין יומם בבית המשפט, ובהקשר של החלטות שניתנו במעמד צד אחד. עוד גורסים המבקשים כי המקרה מעלה שאלות בדבר אמות המידה המנחות את שיקול הדעת השיפוטי בדיון בבקשות לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד.

2.

בקשת רשות ערעור כשמה כן היא – אין מדובר בזכות. השיקולים רחבים ואף מעשיים. על שכמו של המבקש הנטל להראות כי ישנה עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום בו אין מדובר בזכות קנויה בדין. הלכה מושרשת היא כי ככלל, לא די בכך שהמבקש יצביע על טעות בהחלטתו של בית משפט קמא, אלא עליו להראות כי יש בשאלה המוצגת על ידו חשיבות עקרונית או ציבורית המצדיקה דיון נוסף בה בפני בית משפט זה, וכמובן כי הטעות הנטענת השליכה על התוצאה.

טענות המבקשים נוגעות ברובן להחלטת הערכאה המבררת, ובפרט לחובת ההנמקה. מבחינת השאלה העקרונית, ישנן הלכות מושרשות הדנות בחשיבותה ובהיקפה של החובה; וזאת לצד ספרות ענפה בנושא ועיגון חקיקתי מפורש (ראו תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות )). בבסיסה של חובת ההנמקה תכלית משולשת: לאפשר לבעלי הדין את ההבנה של התוצאה בעניינם; לאפשר לערכאת הערעור לבקר את ההחלטה השיפוטית; ולאפשר לערכאה המחליטה לגבש החלטה מושכלת. אין חולק כי היעדר הנמקה עשוי אף להוביל במקרים מסוימים לביטול פסק דין או החלטה שלא לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד. לצד זאת, יש להדגיש כי החובה איננה אחידה, והיקפה משתנה בהתאם לתיק הנידון ולנסיבותיו.

בעניינינו הערכאה המבררת דחתה את הבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד בהחלטה קצרה, לפיה בשל היעדר תגובתם של המבקשים ומטעמי תשובת רשות מקרקעי ישראל (המשיבה בתיק זה) – הבקשה נדחית. טענתם של המבקשים הקשורה לחובת ההנמקה נידונה כבר בהרחבה על ידי הערכאה הערעורית , בקובעה כי ההחלטה לא עמדה לבדה, אלא התווספה הן לנימוקי המשיבה והן לפסק הדין מיום 29.9.16, בו בית המשפט נימק מדוע ניתן לתת פסק דין במעמד צד אחד משבוצעה המצאה כדין. יוצא אפוא כי אף אם ישנו פגם בהחלטתו של בית המשפט השלום מבחינת חובת ההנמקה, הרי שזה תוקן על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו המנומקת, אשר בחנה את הנסיבות לגופן ונימק כנדרש את מסקנתו.

טענתם השנייה של המבקשים נוגעת לאמות המידה לביטול פסקי דין שניתנו במעמד צד אחד. בעניין זה החקיקה מתווה את המסגרת ברמת הכללית (ראו תקנה 201 לתקנות), בעוד הפסיקה התוותה את הכללים ליישומה. ממילא, במקרה דנן נקבע כממצא עובדתי על ידי ערכאות קמא כי הייתה המצאה כדין של החלטת בית המשפט מיום 5.10.16, ועל כן ביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד איננו מחובת הצדק. קרי, בית המשפט היה רשאי ליתן

פסק דין במעמד צד אחד, ופסק הדין מצוי במגרש של שיקול דעת שיפוטי.

3.

למעלה מן הצורך, יש להוסיף שגם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. כפי שהערכאה הערעורית ביארה, ההחלטה הומצאה לעורכי הדין שייצגו את המבקשים, בטרם הודע לבית המשפט על הפסקת הייצוג. דיי בכך על מנת לקבוע שבוצעה המצאה כדין. ואולם, בית המשפט המחוזי לא פטר עצמו בדברים אלו בלבד, ואף הרחיב ובחן את כל מהלך העניינים ומצא כי ניתן למצוא אינדיקציות נוספות לכך שבוצעה המצאה כדין. לאור האמור, אין זה מחובת הצדק לבטל את ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד.

שיקול נוסף שיש לבחון, לאחר שהוטעם כי אין זה מחובת הצדק לבטל את פסק הדין, הוא סיכויי הגנת המבקשים. הסיכויים האמורים לא פורטו – חסר שמחזק את התוצאה אליה הגיעו ערכאות קמא.

4.

הבקשה, וכפועל יוצא מכך גם בקשת עיכוב הביצוע שהוגשה, נדחית. אין צו להוצאות.