רע"א 9915/08 ישראל ארן נ. הרשות המוסמכת לנפגעי רדיפות הנאצים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' סגנית הנשיא א' קובו, כב' סגנית הנשיא מיכל רובינשטיין, כב' השופטת ע' צ'רניאק) אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים ) להכיר בו כנכה לפי חוק זה.

המבקש, יליד העיר ברלנד שברומניה, הגיש בשנת 1998 תביעה למשיבה בה עתר לכך שיוכר כנכה לפי סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים. במסגרת התביעה, טען המבקש, כי התנכלויות ועלבונות שספג מילדי כיתתו ושכונתו בימי המשטר הנאצי בגרמניה, הביאוהו בשנים הבאות להסתגר בביתו וגרמו לו ליקויים פיסיים שונים. בין ליקויים אלו ציין המבקש ליקויי ראייה ושמיעה, כאבי ראש ומחלות לב וגב. לאחר שהמשיבה הודיעה למבקש כי בכוונתה לדחות את ערעורו, העלה המבקש טענות נוספות בדבר מעשי אלימות שנעשו בו. תביעת המבקש נדחתה על-ידי המשיבה, והמבקש הגיש ערר על ההחלטה בפני ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן: ועדת העררים ). במסגרת הערר התמקד המבקש באירוע אלימות ספציפי שבוצע בו, כך לפי טענתו, על ידי נוער פאשיסטי וגרם לחבלות באפו ובברכו. לאחר שמיעת עדות המבקש ועדות אחותו, דחתה ועדת העררים את הערר.

המבקש לא אמר נואש, וערער גם על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי, אך גם ערכאה זו דחתה את ערעורו. את דחיית הערעור סמך בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא י' גרוס, כב' השופטת א' קובו, כב' השופט נ' ישעיה) על כך שדחיית עררו של המבקש בוועדת העררים התבססה על קביעות עובדתיות ועל ממצאים שבמהימנות, וכן על קביעתו כי אף לו הוכיח המבקש את טענותיו העובדתיות לא היה בכך די כדי למנוע את דחיית עררו. המבקש עתר לבית משפט זה לקיומו של דיון נוסף. בית המשפט (דנ"א 1305/05, כב' המשנה לנשיא השופט מ' חשין) דחה את ערעורו, אך קבע כי על הרשות המוסמכת לבחון את השפעת פסק דינו של בית המשפט בדנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 13.3.05). כמצוות בית המשפט בחנה המשיבה את עניינו של המבקש אך דחתה את תביעתו בקובעה כי אין בהלכת גרנות, שעסקה בעיקר בהשלכות גירוש יהודים מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה, כדי לסייע למבקש. במהלך החודשים ינואר ופברואר 2006 פנה המבקש פעמיים למשיבה בבקשה כי תדון מחדש בעניינו על יסוד ההכרה באחיו כ"נרדף" אך בקשותיו אלו נדחו אף הן. המבקש שב והגיש ערר על החלטות המשיבה בוועדת העררים, אשר בדקה את הטענה בדבר ההכרה באחיו, ומצאה כי האח הוכר כנרדף בשל שהותו במחנה טרנסניסטריה, שם היה שלא בצוותא עם המבקש. המבקש ערער גם על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' גרסטל) אשר בהסכמת הצדדים החזיר את

הדיון לוועדת העררים כדי שזו תוכל לשוב ולשמוע את עדות אחות המבקש לאחר שתגיש תצהיר, וכן על מנת שהמבקש יוכל להסתייע בייצוג משפטי. ועדת העררים האזינה לעדות המבקש והאחות ופסקה כי אין לתת אמון בדברי המבקש, שחזר ושינה את גרסאותיו כדי להוכיח מעמד של נרדפות. אשר על-כן דחתה וועדת העררים את הערר בשלישית.

ההליך האחרון שנרשם בפרשה מפותלת זו הינו הערעור נשוא הבקשה שלפנינו, אשר הוגש בפני בית המשפט המחוזי נגד החלטת ועדת העררים. בית המשפט דחה כאמור את הערעור בהדגישו כי לפי סעיף 17 לחוק נכי רדיפות הנאצים, בית המשפט לא יתערב בערעור שעניינו קביעות עובדתיות ומהימנות עדים כערעורו של המבקש. לפי קביעת בית המשפט, משנוכח הוא כי החלטת הערכאה הראשונה עומדת במבחן הראיות, וכי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית, אין מקום להיכנס לעובי הקורה ולבחון את טענותיו של המבקש מבראשית. על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפנינו.

בבקשתו טוען המבקש כי שגו הערכאות הקודמות בשימן דגש על מקרה האלימות הספציפי אותו פרס בטענותיו. לדבריו, לא היה מקום לדרוש ממנו להביא ראיות למקרה זה, ועל רקע מצבו הבריאותי, די בכך ששהה ברומניה, שהייתה תחת שלטון הנאצים בשנים הרלוונטיות, כדי להגדירו כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. במסגרת זו, שב המבקש ומתאר את הפגיעה הנפשית והפיסית שספג בשנים האמורות ואת הפחד, הרעב והייסורים שהיו מנת חלקו באופן יומיומי. את דבריו חותם המבקש בטענה, כי התלאות שעבר אל מול המערכת המשפטית ב-10 השנים האחרונות והגישה הליברלית המאפיינת את הפסיקה בשאלות האמורות, מצדיקות את קבלת בקשתו לאחר שורה ארוכה של דחיות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי חרף רגישות הנושא והגמישות היחסית בה אנו מחויבים בדוננו בבקשות מעין אלה, לא אוכל להיעתר לבקשת המבקש. כשם שקבע בית המשפט המחוזי, הערעור אותו מבקש המבקש להגיש נסמך במובהק על טענות עובדתיות, שנדחו על סמך ממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי ערכאת הדיון.

לאחר שעניינו של המבקש נבחן זה מכבר אך במסלול ההתדיינות האחרון על-ידי 3 ערכאות, ומשעיון בטענות המבקש ובמקטעי הפסיקה שצירף אינו מעלה כי נפלו טעויות משפטיות בהחלטות המשיבה וועדת העררים, לא ראיתי מקום כי בית משפט זה ישיב את הגלגל לאחור וידון מחדש בגרסתו העובדתית של המבקש.

אין מנוס, איפוא, מדחיית הבקשה. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.