רע"א 9931/02 בנימין ללק נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

1.בית-המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער ברציחתה של טטיאנה קלימשובה (להלן: " המנוחה" ), ודן אותו למאסר עולם בגין מעשה זה.

עובדות המקרה, כפי שתוארו בכתב-האישום וכפי שהוכחו בפני בית-משפט קמא, הן בתמצית אלה: המערער רכש שלושה כרטיסי טיסה לרוסיה עבורו, עבור המנוחה ועבור נטליה טוגר, עימה היה לו באותה עת קשר רומנטי. ביום הטיסה אסף המערער את המנוחה ממקום מגוריה במלון "דיפלומט" בירושלים, ברכב של חברת הסעות. בדרכם לשדה התעופה, ביקש המערער מן הנהג לעצור ב"בית היצרנים" בשכונת תלפיות בירושלים, שם ירד עם המנוחה מן הרכב, נכנס עמה לחדר שירותים, דקר אותה פעמיים בצווארה בסכין שהייתה עמו ואשר אותה הכין מבעוד מועד, ובכך גרם בכוונה תחילה למותה.

המערער המשיך בנסיעתו אל שדה התעופה, ובדרכו אסף את נטליה וכן את אחותו מריאנה ואת חברה באותה עת גריגורי שינקמן (להלן:

"גריגורי" ). המערער ונטליה טסו לרוסיה סמוך לאחר מכן, אך לפני הטיסה מסר המערער לגרגורי את הסכין, בה ביצע את הרצח וביקש ממנו להיפטר ממנה. גריגורי עשה כדבריו של המערער, ובדרכו משדה התעופה חזרה לירושלים, ביקש מן הנהג שיעצור בתואנה שהוא מבקש להקיא וזרק שם את הסכין.

2.הרצח שביצע המערער התרחש ב-2.1.1992, אך כתב-האישום נגדו הוגש כתשע שנים לאחר מכן, בשנת 2001, שכן המערער לא שב ארצה במהלך כל השנים הללו, עד שנאלץ לשוב עם הסגרתו לישראל על-ידי שלטונות רוסיה, כמי שמבוקש בחשד לרצח המנוחה.

3.בפסק-דינו המקיף והממצה סומך בית-המשפט המחוזי את הרשעתו של המערער על שני אדנים; האחד - הודאתו של המערער במעשה ביום שבו הוסגר ושחזור הדברים למחרת היום. השני - מערכת ראיות נסיבתיות, ששילובן מעשה פסיפס מוביל למסקנה הגיונית אחת והיא – שהמערער אכן רצח את המנוחה. המערער לא השלים עם הרשעתו, ובערעור שבפנינו הוא מלין על התוצאה, שאליה הגיע בית-המשפט המחוזי. בטיעונים שהעלה בכתב ועל-פה, מדגיש המערער כי ההודאה נגבתה מפיו לכתחילה מבלי שהוזהר כדין בדבר זכות השתיקה העומדת לו ולשיטתו, פגם זה יורד לשורש העניין ויש בו כדי לשלול מן ההודאה את כוחה הראייתי בהליך הפלילי נגדו.

המערער מוסיף וטוען, כי בית-המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לראיות שהיו בפניו, אשר תמכו בגרסתו לפיה לא הוא זה אשר ביצע את הרצח והסיבה שהודה במעשה נובעת מהסכם של נטילת האשמה, אשר נכרת בינו ובין גריגורי. עוד טוען המערער כי, עדותו המפלילה של גריגורי הייתה בעייתית בעיני בית-המשפט המחוזי עצמו ועל כן, לא היה מקום לסמוך עליה לצורך הרשעתו של המערער.

4.בחנו את מכלול הטענות שהעלה המערער בערעור זה, אך לא מצאנו כי יש בהן כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיעה הערכאה הדיונית.

הלכה היא כידוע, כי בית-משפט שלערעור, אינו נוהג, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים, שקבעה הערכאה הדיונית, וזאת משום היתרון המובהק שיש לערכאה זו, אשר מתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדים המעידים בפניה, ובידה הכלים להעריך את משקל העדויות. אכן, יתכנו מקרים חריגים ונדירים בהם יסטה בית-משפט שלערעור מן הכלל הנקוט על-ידו בעניין זה ויתערב בקביעותיו של בית-משפט קמא, למשל, כאשר נתפס בית-משפט קמא לטעות גלויה וברורה.

המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים אלה. הכרעת-הדין של בית-המשפט המחוזי, מבוססת היטב ומעוגנת בחומר הראיות שהוצג בפניו ולא ראינו כל טעם מבורר להתערב בה. אכן, בית-המשפט המחוזי לא היה מוכן לתת אמון בעדותו של המערער ובגרסה הכבושה שהציג בפניו. תחת זאת בחר בית-המשפט המחוזי לאמץ את הגרסה שמסר המערער בעת חקירתו במשטרה וכן במהלך השחזור שערך, שם הודה באופן מלא ומפורט ברציחתה של המנוחה. חיזוק למסקנתו זו, מצא בית-המשפט בשורה של ראיות נסיבתיות המובילה, במקביל, לאותה תוצאה עצמה.

אשר לטענת המערער, לפיה לא ניתן לסמוך על הודאתו משום שלא הוזהר על-ידי החוקר כי הדברים שיאמר עלולים לשמש נגדו וכי שמורה לו זכות השתיקה.

גם בסוגיה זו מקובלת עלינו קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי לא נפל בעניין זה פגם מהותי בחקירה, אשר בגינו ראוי לפסול כליל את הודאות המערער. די אם נציין בהקשר זה, כי גביית הודעתו של המערער ת/6, וכמוה מהלך השחזור ת/8, נעשו לאחר שהמערער כבר הוזהר ועל כן, צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי משהודה המערער במעשה לאחר אזהרתו, אין מקום לפסילה גורפת של הודאותיו (ראו: ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל , פ"ד נו (3), 529).

5.מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מציעה לדחות את הערעור, ככל שהוא נוגע להכרעת הדין, וממילא גם ככל שהוא נוגע לגזר הדין.

הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות.