פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
9952/08
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. נורית כלב (לרון)
2. אריאל חברה לבנין בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
עירית הרצליה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל אביב-יפו בתיק ע"א 1366/06 שניתן ביום 5.10.08
על-ידי סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין והשופטת צ'רניאק
בשם המבקש 1 :
עו"ד אליעזר קליבנסקי
בשם המבקשת 2 :
עו"ד אילן ציאון
בשם המשיבה :
עו"ד צבי טויסטר
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין והשופטת צ'רניאק) מיום 5.10.08 בע"א 1366/06, בו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו (החלקי) של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט סובל) מיום 22.12.05 בת"א 207637/02.
ב.
המבקשות ערכו הסכם קומבינציה, לפיו תבנה המבקשת 2 מבנה על גבי שטח שבבעלותה של המשיבה 1. ביום 23.1.97 ניתן היתר בניה, על שם המבקשת 1, בשטח של 2844.37 מ"ר; אגרות והיטלים שולמו בהתאם. במדידות שערכה המשיבה ביום 13.3.98 נמצא, כי השטח החייב בתשלום אגרות והיטלים הוא 3307.96 מ"ר. המשיבה הגישה תביעה בגין ההפרש; בהליכים מקדמיים בתביעה התברר, כי קיימים (לדידה של המשיבה) שטחים נוספים שנבנו בחריגה מן ההיתר, ובסך הכל הועמדה התביעה (לאחר תיקון כתב התביעה) על חריגה של 657.89 מ"ר.
ג.
פסק הדין החלקי של בית משפט השלום התיחס לשאלת חבותן של המבקשות (ולא להודעות צד ג' שהגישו). נקבע, בתמצית, כי באשר לשטח של 106.8 מ"ר הורשעה המבקשת 1 בהליך פלילי שהגישה המשיבה, וכי נוכח הלכת ע"א 7210/01 עיריית נתניה נ' גלמבוצקי , פ"ד נח(5) 34 (להלן הלכת גלמבוצקי ), אין מקום לנקוט גם בהליך אזרחי לגביית אגרות והיטלים שלא נתבקשו בהליך הפלילי. לגבי יתר שטח החריגה נקבע, כי הנתונים לא הוכחו כדבעי: המדידות שעליהן הסתמכה המשיבה צורפו לעדותה של העדה גב' שמרלינג, ולגביה מדובר בעדות שמיעה; ואין לראות בעדותה, למסקנת בית המשפט, עדות מומחה. באשר למבקשת 2 נאמר עוד, כי אמנם היא בגדר "בעלים" לעניין מרבית הסעיפים הרלבנטיים של חקיקת המשנה, אך המבקשת 1 עומדת "בדרגה גבוהה יותר" במדרג הבעלות, וגם משום כך אין המשיבה רשאית לגבות את הסכומים מן המבקשת 2 (זאת, בהסתמך על ע"א 397/54 אגם לבן נ' ועדת השומה של עירית חיפה , פ"ד י(2) 1865). התביעה נדחתה איפוא על כל חלקיה, ונפסקו לחובת המשיבה הוצאות בסך 10,000 ש"ח לכל אחת מן המבקשות.
ד.
ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל על כל חלקיו. נקבע, כי ההכחשות שבפי המבקשות ביחס לשטחי הבניה החורגים היו סתמיות וכוללניות, וזאת בניגוד לתקנות 85, 86 ו-89 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; עוד נזכר, כי בא כוח המבקשת 1 הצהיר בדיון מיום 1.7.04 כי מרשתו אינה כופרת במדידות שערכה המשיבה. על כן, נקבע, כי לא היתה "מחלוקת של ממש" באשר לשטחי החריגה. עוד נאמר, כי בעניין גלמבוצקי נפסק כי אין הרשות רשאית להימנע מנקיטת הליכי אכיפה "ישירים" לגביית תשלומים המגיעים לה, ולגבות את הסכומים באופן "עקיף" על ידי דרישת תשלום כתנאי להנפקת אישור על העברת זכויות; ואילו בעניין דנא, נקטה המשיבה הליכי אכיפה אזרחיים בסמוך לביצוע החריגות, וקיומו של ההליך הפלילי אינו שולל זאת. לבסוף נקבע, כי שתי המבקשות עומדות "באותו מדרג" כ"בעלים" החייבים בתשלום האגרות וההיטלים הנתבעים, ועל כן יש לחייבן ביחד ולחוד (תוך השבת התיק לבית משפט השלום, אם יעמדו המבקשות על הודעות צד ג' שהגישו). לחובת המבקשות נפסקו הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 50,000 ש"ח.
ה.
מכאן הבקשה הנוכחית. נטען, כי בדין קבע בית משפט השלום שחריגות הבניה לא הוכחו, הואיל והמדידות שעליהן הסתמכה המשיבה הוגשו שלא על ידי עורכיהן (ועל כן, נטען, אין לדעת אם מדובר במודדים מוסמכים), אלא במסגרת עדות שמיעה שבפי גב' שמרלינג; עוד נטען, כי בית משפט השלום התרשם מעדות זו והחליט לדחותה, וכי התעמק במדידות השונות (אשר נפלו בהן, כנטען, שגיאות שונות), ואין מקום להתערב בממצאי עובדה שקבע. נטען גם, כי המדידות הוכחשו מפורשות; כי תקנה 86 לתקנות סדר הדין האזרחי משמשת ברגיל כבסיס לבקשה למתן פרטים נוספים ולא כבסיס לשלילה בדיעבד של המחלוקת בין הצדדים; כי הצהרת בא כוח המבקשת 1, לפיה מרשתו אינה כופרת במדידות, ניתנה בטרם תוקן כתב התביעה; וכי לא נטען בערעור המשיבה לבית המשפט המחוזי כנגד ההכחשות שבפי המבקשות. נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנוגד להלכת גלמבוצקי . לבסוף נטען כנגד גובה הוצאות המשפט.
ו.
לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. תחילה, באשר להכחשת פרטי התביעה על ידי המבקשות, אמנם, כעניין שבשגרה "נתבעים טורחים להרבות הכחשות בכתב הגנתם" (משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין המשפט האזרחי כרך א 470 (מהדורה 15, 2007)), דבר שהוא מן המפורסמות וההתייחסות אליו היא לא אחת בהתאם. ברם, תקנות 85 ו-86 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות כללים באשר לטיבה של ההכחשה הנדרשת:
"85. הכחשה מפורשת
לא די בהכחשה כללית אלא חייב בעל דין לדון במפורש בכל טענה שבעובדה שאין הוא מודה באמיתותה , חוץ מטענה לדמי נזק.
86. הכחשה מלאה
בעל דין המכחיש בכתב טענותיו עובדה שבעל הדין שכנגד טוען לה בכתב טענותיו הוא, לא יעשה זאת על דרך ההתחמקות, אלא ישיב לגופו של ענין ; לדוגמה – אם הטענה היא שקיבל סכום כסף פלוני, לא די שיכחיש קבלת אותו סכום, אלא צריך שיכחיש כי קיבל אותו סכום או כל חלק ממנו, או שיציין כמה קיבל; נטענה עובדה אגב תיאור נסיבותיה, לא די שיכחיש אותה לגבי אותן נסיבות בלבד" (ההדגשות הוספו – א"ר; כן ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 79 (מהדורה עשירית, 2009)).
איני רואה מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי המבקשות לא עמדו בקריטריונים אלה; מכל מקום, אין מדובר בסוג הנושאים העשוי להצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור
(הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). כך הדבר גם באשר להכרעתו של בית המשפט המחוזי שלא לפסול את עדותה של הגב' שמרלינג בדבר המדידות שנערכו, ולא לראות בה עדות שמיעה – הכרעה שיסודה בעיקר במעורבותה של עדה זו בחישוב שטחי החריגה, שנעשה על סמך המדידות (והשוו יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 527 (מהדורה מעודכנת, 2003)). התערבותו של בית המשפט המחוזי בהערכת עדות זו אינה כשלעצמה בחינת חריגה מהותית מן הכלל בדבר אי התערבותה של ערכאת ערעור בממצאי עובדה; זאת - שכן פסילת העדות לא באה על יסוד הערכת מהימנות, בה קשה מאוד להתערב, אלא על סמך ניתוח של מסגרת פעולתה של העדה וצורת עבודתה.
ז.
אוסיף, כי אף אילו הנחנו שהמבקשות יכולות היו לבסס הגנתן על הכחשות כלליות, כך לכאורה אילולא הביאה המשיבה כל ראיה לעניין זה, דומה שלא כן הדבר משהציגה המשיבה מדידות; בשלב זה שומה היה על המבקשות להבהיר טענותיהן כנגד ראיות אלה, אך – כלשון בית המשפט המחוזי – "אף אחת מן המשיבות (המבקשות דכאן – א"ר)... לא פירטה כראוי בכתב ההגנה את טענותיה לעניין המדידות שנעשו; במה הן לוקות, במה הן שגויות, מה השגותיהן לכל שטח ושטח בכל דירה ודירה ובבנין בכללו, מה על פי דעתן פטור מתשלום האגרות וההיטלים". לא הוגשו גם מדידות שכנגד, דבר שהיה מתבקש במקרה של מחלוקת של ממש. בסופו של דבר יש לאחוז את השור בקרניו ולבדוק מהי לאמיתה המחלוקת, ולשם כך היה על המבקשות להציב נתונים משלהם, אם ביקשו לחלוק כדבעי על מה שהציגה המשיבה. אוסיף, כי אין זה פוטר גם את המשיבה, גוף ציבורי, מהפקת לקחים מן המחלוקת שהתעוררה כאן, אף אם הוכרעה לטובתה.
ח.
באשר לשטחי החריגה שבגינם כבר ניהלה המשיבה הליך פלילי כנגד המבקשות - ואף אם לא נוסיף את שאולי צריך להיאמר, כי לדידי אין בית משפט זה צריך לצאת מגדרו להפך בזכות מי שחורג מהיתרי בניה - לא אכחד כי דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, כי בכגון דא אין הלכת גלמבוצקי שוללת גביה בהליכים אזרחיים. באותו עניין נאמר - מפי השופט טירקל -
כי:
"דרך גבייה זאת של החיוב המגיע, על-ידי צו של בית-המשפט, היא 'דרך המלך' שהותוותה לשם כך... משנמנעה העירייה מלתבוע את האגרות וההיטלים, לרבות היטל ההשבחה, על-פי צו של בית-המשפט שניתן מכוח סעיף 218 לחוק, אין היא זכאית לתקן את מחדלה על-ידי גבייה בדרכי עקיפין
כאלה... בגישה זאת תומכים גם שיקולים של מדיניות ציבורית. על גורמי האכיפה של הרשויות המקומיות ושל הוועדות לתכנון ולבנייה למלא את חובתם ולהגיש כתבי-אישום נגד העבריינים ובגדר ההליכים גם לפעול לגביית המגיע להן ..." (עמ' 42, ההדגשות הוספו – א"ר).
קרי, העיקר הוא שתפעל הרשות "בזמן אמת" לגביית המגיע לה, ובמקרה הצורך תפנה להליכים שיפוטיים, ולא תגבה חובותיה בדרך עקלתון, עת נזקק האזרח לשירותיה, כפי שאירע בפרשת גלמבוצקי. אכן, המחוקק הביע בסעיף 218 (עוד בחקיקתו המקורית של חוק התכנון והבניה בתשכ"ה) עמדתו, שכוונה כנגד העבריינים ולשם אינטרס ציבורי, כי עם הרשעה פלילית כנגד עברייני בניה "יצוה" בית המשפט - בלשון מנדטורית
- על תשלום תשלומי החובה מאת העבריין. ואולם, מסופקני - והדברים נאמרים בלא לטעת מסמרות - אם נתכוונה הלכת גלמבוצקי לפרש את החוק כך שככלל תהא מניעה, כי הרשות תפנה להליכים אזרחיים לגביית המגיע לה (ועוד אציין, כי מוקד הדיון בעניין גלמבוצקי היה אחר, קרי, גביית היטל השבחה בגין שימוש חורג, וראו שם). במקרה דנא פעלה המשיבה ביסודו של דבר במקביל לערך - המדידה הרלבנטית היתה ב-1998, ההליך הפלילי הוגש ב-1999, וככל הנראה היו דרישות התשלום לא יאוחר משנת 2000 (התאריכים המלאים של כל ההליכים לא צורפו לבקשה הנוכחית). על כן אין מקום לקבלת הטענה בנושא זה.
ט.
אף לעניין ההוצאות לא ראיתי מקום להתערב, וזאת על פי הכלל הנוהג. סיכומו של דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, י"ז שבט תשס"ט (11.2.2009)
ש ו פ ט