פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
997/13
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקש:
עמית אבוטבול
נ ג ד
המשיבים:
1. אבי מגן
2. אסף מגן
3. עידית מגן
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 14.01.2013 בהפ"ב 21949-09-12 שניתן על ידי
כבוד השופטת ר' ברקאי
בשם המבקש:
עו"ד גלעד אבני
החלטה
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' ברקאי ) בהפ"ב 21949-09-12 מיום 14.1.2013, בו נתקבלה בקשת המשיבים לאישור פסק בוררות ונדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הבוררות.
תמצית העובדות וההליכים הקודמים
1.
ביום 15.11.2010 הגישו המשיבים תביעה לבית משפט השלום בבאר-שבע בה עתרו לקבל צו פינוי וסילוק יד אשר יורה למבקש לפנות מקרקעין במושב תלמי אליהו, מושב עובדים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: האגודה ), וזאת בהתאם להסכם פינוי שנכרת בין הצדדים. מייד לאחר הגשת התביעה טען המבקש, באמצעות בא כוחו, לחוסר סמכות של בית המשפט לדון בתובענה לנוכח מושא הסכסוך ולנוכח סעיף בוררות החל על הצדדים מכוח תקנון האגודה. לאור האמור, הסכימו הצדדים על מחיקת התובענה והעברת הסכסוך להליך של בוררות, לפי סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות. ביום 5.9.2012 ניתן פסק הבוררות, על ידי הבוררת עו"ד ט' יהב , בו נתקבלה תביעת המשיבים ונקבע כי על המבקש לסלק ידו ולפנות את החממות במשקים חקלאיים כמפורט בפסק הבוררות ולמסור למשיבים את המקרקעין כשהם פנויים מכל חפץ ואדם השייכים לו תוך 30 יום.
2.
המשיבים הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע לאשר את פסק הבוררות, ומנגד הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבורר. המבקש טען בראשונה כי מינוי הבוררת לא נעשה מכוח סעיף 158 לתקנון האגודה, אלא מכוח חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן:
חוק הבוררות ). לכן, לשיטתו, היתה הבוררות מחויבת ליתן את פסק הבוררות תוך שלושה חודשים מיום תחילת הדיון, ומשלא עשתה כן קמה עילת בטלות מכוח סעיף 24(8) לחוק הבוררות. כמו כן, טען המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתמודד עם הראיות שהובאו לפני הבוררת, וזאת לאחר שהבוררת התירה למשיבים לצרף לסיכומיהם מסמכים שלא הוגשו במהלך הליך הבוררות, ולכן מתקיימת עילת בטלות מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות. לחלופין, גרס המבקש - וזוהי טענתו גם בבקשה דנן - כי ככל שיקבע כי הליך הבוררות התקיים כדין מכוח תקנון האגודה והוראת סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות, אזי יש לאפשר לו למצות את הליכי הערעור לפני ועדת בוררים, לפי סעיף 159 לתקנון האגודה. המבקש ביקש להורות על מינוי ועדת בוררים כאמור וזאת, לטענתו, משום שהגוף הממונה על מינויה לפי תקנון האגודה ("חברת העובדים") אינו קיים עוד.
3.
בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש ואישר את פסק הבוררות. בהתייחס לטענה כי מינוי הבוררת נעשה שלא מכוח תקנון האגודה, הוטעם כי המבקש עצמו ביקש את עיכוב הליכים בשל סעיף הבוררות החל על הצדדים מכוח תקנון האגודה ואף חתם על כתב מינוי בו נאמר מפורשות כי מקור סמכותה של הבוררת הוא תקנון האגודה, ובכך הסכים מכללא כי הפניה להליך הבוררות הינה מכוח הוראות התקנון. עוד ציין בית המשפט כי חלק ניכר מהעיכוב במתן פסק הבוררות נעוץ ב"סחבת" שנקט המבקש אשר "פעם אחר פעם הגיש בקשות לדחות את מועדי הדיון וחזר והטריח את הבוררת בבקשות סרק שכל כולן משיכת זמן ומשיכת הליכים." כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המבקש כי הבוררת אפשרה למשיבים להגיש מסמכים שצורפו לסיכומיהם מבלי שניתנה לו הזדמנות להגיב, משזו נטענה בעלמא ומבלי שצורפו המסמכים האמורים. בנוסף, דחה בית המשפט טענות שונות בדבר "עיוות דין" שייגרם למבקש אם יאושר פסק הבוררות, בקובעו כי אין בהן ממש הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המבקש החלופית, בהטעימו כי המבקש לא מיצה את זכות הערעור ולא פנה לחברת העובדים כדי להגיש ערעור על פסק הבוררות ולו למען הזהירות. לאור האמור, אושר פסק הבוררות והמבקש חוייב בהוצאות המשיבים בסך 50,000 ש"ח.
נימוקי הבקשה
4.
המבקש גורס כי בית המשפט שגה עת דחה את טענתו בדבר זכותו למנות בוררים לערכאת הערעור על פסק הבוררות. המבקש עומד על חשיבותה של הזכות לערעור בכלל ובהליכי בוררות בפרט. המבקש מטעים כי משקבע בית המשפט קמא כי חל על הסכסוך תקנון האגודה, עומדת לו הזכות לערער על פסק הבוררות לפני ועדת בוררים. דא עקא, לטענת המבקש, הגוף הממנה את ועדת בוררים אינו קיים עוד ולכן לא ניתן היה להגיש ערעור על פסק הבוררות. מכאן, לטענתו, נולדה בקשתו החלופית מבית המשפט קמא למנות את הבוררים בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק הבוררות ותקנה 2או לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), התשל"ב-1972.
דיון והכרעה
5.
דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.
6.
המבקש אינו מצביע על כל שאלה עקרונית או בעלת השלכות רוחב המצדיקה מתן רשות ערעור ואף לא טוען כי נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות הדין. די בכך כדי לדחות את הבקשה [ ראו למשל
: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2004);
רע"א 6727/10
עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ פיסקה 18 (6.10.2010)].
7.
אף לגופו של עניין איני סבור כי יש ממש בבקשה. המבקש שב לפני על הטענה לפיה יש לאפשר לו למצות את הליכי הערעור לפי תקנון האגודה. כזכור, טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא אשר קבע כי המבקש לא מיצה את זכות הערעור ולא פנה לחברת העובדים כדי להגיש ערעור על פסק הבוררות. נימוקיו של בית המשפט קמא מקובלים עלי ולא מצאתי טעם להתערב בהם. אוסיף, כי טענת המבקש לפיה הגוף הממונה על מינוי ועדת הבוררים לפי תקנון האגודה אינו קיים שנויה במחלוקת בין הצדדים ונטענה לפני בעלמא וללא כל תימוכין. זאת ועוד, בנסיבות העניין, לא ניתן להתעלם מהתנהלותו הדיונית של המבקש. לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט קמא אשר הטעים כי:
"המשיב [המבקש – ח"מ] בהתנהלות זו, כמו גם לאורך כל השנים בהם תלוי ועומד הסכסוך בינו לבין המבקשים [המשיבים – ח"מ], עושה כל שלאל ידו כדי למשוך הליכים ולדחות את קץ פינוי המקרקעין השייכים למבקשים. טענותיו מן היקב ומן הגורן נועדו אך ורק למשוך הליכים להכביד ולדחות את הקץ, ולא עוד. הבוררת הנכבדה אמרה דבריה והגיעה העת שהמשיב יפנה את הקרקע בה הוא מחזיק ויחזירה למבקשים."
8.
אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' בניסן תשע"ג (13.3.2013).
ש ו פ ט