רע"א 9987/01 ברגד משה נ. קליין יוסף

בית-משפט השלום באשדוד קיבל חלקית את תביעתו של המבקש נגד המשיב. בפסק-הדין נקבע, כי השריפה שכילתה את מפעל ייצור הסוללות של המבקש נגרמה בשל אש שהובערה בחצרו של המשיב. עוד מצא בית-משפט השלום, כי האש הובערה על-ידי שני נערים שהועסקו על-ידי המשיב בניכוש עשבים בגינתו.

בית-משפט השלום הוסיף וקבע, כי המבקש, שהפעיל את המפעל ללא רשיונות-עסק וללא סידורים לכיבוי אש, תרם לנזקו בשיעור 50%. בית-המשפט קבע את הנזק על-יסוד הערכה שצוינה בחוות-דעת מומחה, וחייב את שני הנערים להשתתף בתשלום הנזק בשיעור 20%.

על פסק-דין זה ערערו שני הצדדים. המבקש תקף את קביעותיו של בית-משפט השלום בדבר רשלנותו התורמת וגובה הנזק.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המשיב וקיבל את ערעורו של המבקש, בקובעו כי לא אופשר למבקש להוכיח את נזקו. הדיון הוחזר לבית-משפט השלום להמשך בירור גובה הנזק.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש טען הוא, כי בית-המשפט המחוזי לא פסק לו הוצאות-משפט ולא התייחס לטענותיו הנוגעות לרשלנות התורמת.

טענות אלה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. רשות כזו תינתן רק כאשר מתעוררת שאלה משפטית כללית חשובה. אי-פסיקת הוצאות ודאי אינה טענה הנמנית על טענות אלה. כך גם הטענות בעניין רשלנותו התורמת של המבקש. אכן, בית-משפט המחוזי בפסק-דינו לא התייחס לטענה זו. נראה כי אימץ את ממצאיו של בית-משפט השלום ובשגגה לא הזכיר אותם. ברם, טעות בפסק-דין בעניין פרטני אינה מספקת למתן רשות ערעור.

עיינתי גם בטענות המבקש לגופן, ונראה לי כי לנוכח ממצאיו של בית-משפט השלום בדבר ניהול מפעל הסוללות ללא אישור, ובדבר הצורך בסידורי בטיחות נאותים כנדרש בחוק, ברי כי הוכח מעשה רשלנות שתרם לשריפה מצד המבקש, כך שקביעת בית-משפט השלום בעניין זה, על-פניה, הייתה גם מוצדקת.

הבקשה נדחית.