רע"א 999/15 סעד וסים נ. מתנ"ס עמותה לפעילות קהילתית מגאר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 11.1.2015 של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 53676-06-14 (שניתן על-ידי כב' השופטת ת' נאות-פרי ובהסכמת כב' השופטת ש' שטמר וכב' השופט א' טובי ) ואשר בגדרו התקבלו, חלקית, ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ז' סאלח ).

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש (יליד 1987) נפצע ברגלו השמאלית בעת שהשתתף, בשנת 1999, בטורניר של משחק רוגבי. המבקש נפל לאחר ששחקן הקבוצה היריבה ביצע מהלך חוקי של "תיקול" שלאחריו אותו שחקן דרך על רגלו של המבקש. בעקבות פציעתו, הגיש המבקש תביעת נזיקין נגד המשיבים: המשיבה 1 - העמותה שבמסגרתה השתתף המבקש בחוג הרוגבי ואשר ארגנה את נסיעתו לטורניר (להלן: המתנ"ס ); המשיבה 2 - החברה אשר בטחה את הפעילויות המתקיימות במסגרת המתנ"ס; המשיב 3 - איגוד הרוגבי, אשר ארגן את הטורניר שבמהלכו נפצע המבקש (להלן: האיגוד ).

בתביעת המבקש נטענו שתי טענות מרכזיות: האחת כללה טענות התרשלות שונות כלפי המשיבים, ובכללן - כי המתנ"ס התרשל בכך שהעסיק מאמן שלא היתה לו הכשרה מתאימה, וכי האיגוד התרשל באופן שבו ניהל את הטורניר ובכך שלא בדק את גיל המשתתפים במשחקים (אשר נערכו לפי קבוצות גיל). טענה מרכזית נוספת שהעלה המבקש היתה, כי המתנ"ס והאיגוד התרשלו בכך שלא דאגו שההשתתפות בטורניר תהיה מבוטחת בפוליסת תאונות אישיות, כמתחייב מכוח הוראות חוק הספורט, תשמ"ח-1988 (להלן: חוק הספורט ) ובכך נמנעה ממנו האפשרות לקבל פיצויים על יסוד פוליסת הביטוח.

2.

בפסק דינו מיום 26.5.2014 קיבל בית משפט השלום את תביעת המבקש. ביחס לטענה הראשונה של המבקש, אשר כונתה בפסק הדין "העילה הנזיקית", נקבע, כי המתנ"ס אכן התרשל בכך שהעסיק מאמן חסר הכשרה מתאימה וזאת בניגוד לחובתו לפי תקנה 2(א) לתקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), תשנ"ז-1997, כשמתקיים קשר סיבתי בין הפרת חובה זו לבין פציעת המבקש; האיגוד התרשל בכך שאפשר למבקש להשתתף במשחק "למרות הפער הבולט במימדים של חלק מהשחקנים ביחס לחלק האחר", וכן באופן שבו חולקו משתתפי הטורניר לקבוצות משחק, עובדה שאפשרה למבקש לשחק נגד שחקן שמימדי גופו גדולים משמעותית מאלו של המבקש. עוד נקבע, כי בנסיבות אלה יש יסוד להניח שהשחקן שפגע במבקש כלל אינו משתייך לקבוצת הגיל של המבקש, אך הדבר לא נבדק בשל רשלנות האיגוד. כן התקבלה טענתו השנייה של המבקש, שכונתה בפסקי הדין "העילה החוזית" או "העילה הביטוחית", לפיה המתנ"ס והאיגוד הפרו את חובתם כלפי המבקש בכך שלא קיימו ביטוח תאונות אישיות כנדרש בחוק הספורט. עם זאת, נקבע, כי המבקש אינו יכול לקבל פיצוי בגין שתי העילות, שכן בכך הוא יפוצה פעמיים בגין אותו הנזק, ולכן נקבע שהמבקש יפוצה לפי ה"עילה הנזיקית" המזכה אותו בפיצוי גבוה יותר, בסך של 205,000 ש"ח.

3.

המבקש, המתנ"ס והאיגוד ערערו לבית המשפט המחוזי בחיפה על פסק דינו של בית משפט השלום, ובפסק דין מיום 11.1.2015 קיבל בית משפט קמא, באופן חלקי, את הערעורים.

בית משפט קמא קיבל את ערעור המתנ"ס והאיגוד על כך שנמצאו חייבים בנזיקין מכוח "העילה הנזיקית". בניגוד לקביעתו של בית משפט השלום, נקבע כי לא הוכח כי מתקיים קשר סיבתי בין העובדה שהמאמן נעדר הכשרה מתאימה לבין פציעת המבקש. בית משפט קמא עמד על כך ש"התיקול" שהביא לנפילת המבקש ולפציעתו היה חוקי, ולא הוכח איזו הדרכה מקצועית, שלא ניתנה בשל החסר בהכשרתו של המאמן, היתה מונעת את פציעתו, בפרט שהפציעה נגרמה מאחר שהשחקן מהקבוצה היריבה דרך על רגלו של המבקש ולא מאופן נפילתו של המבקש (בהנחה שניתן היה להדריכו באשר לאופן שבו יש ליפול במצבים מסוימים). בהמשך לכך נקבע, כי, בנסיבות, אין ביסוס לקביעה שיש קשר בין מידת מקצועיותו של המאמן, או טיב הכשרתו הפורמאלית, לבין החלטת המבקש להשתתף במשחק חרף "פערי המימדים" בינו לבין שחקנים אחרים. בית משפט קמא קיבל את ערעור המתנ"ס והאיגוד באשר לקביעה כי התרשלו באופן ניהול הטורניר ובכך שאפשרו למבקש להשתתף במשחק שבו נפגע. נקבע, כי השתתפותו של המבקש בטורניר היתה על יסוד הסכמת הוריו, שגם אם לא נתנו הסכמה רשמית להשתתפותו בחוג, הם ידעו עליה בפועל והיו מודעים לטיבו של משחק הרוגבי, הסיכונים הנובעים ממנו, וכאמור, גם לעצם השתתפותו בטורניר. באשר לאופן ניהול הטורניר נקבע, כי לא הוכח שאילו הקבוצות בטורניר היו מחולקות אחרת (ולא לפי קבוצת גיל על בסיס קריטריון דו-שנתי) ניתן היה למנוע את הנזק, שכן ייתכן שגם במצב זה השחקנים היו נבדלים זה מזה במימדיהם, ומה גם ש"היותו של שחקן מסוים גדול משחקן אחר, בנסיבות של משחק ספורטיבי - אינה מלמדת ... על רשלנות בניהול המשחק". לבסוף נקבע בהקשר זה, כי לא היה יסוד להניח שהשחקן הפוגע אכן השתייך לקבוצת גיל בוגרת מזו של המבקש וממילא יש קושי לעמוד על זהותו לאחר זמן כה רב (התביעה הוגשה בשנת 2008 והטורניר התקיים בשנת 1999). משכך, התקבל ערעורם של המתנ"ס והאיגוד בעניין זה ונקבע שהם אינם אחראים בנזיקין כלפי המבקש מכוח ה"עילה הנזיקית".

בית משפט קמא דחה את ערעור המתנ"ס והאיגוד ביחס ל"עילה הביטוחית" וקבע כי המבקש אכן זכאי לפיצוי מכוח עילה זו. בית משפט קמא קיבל את האמור בתביעת המבקש באשר לרכיבים שבגינם הוא זכאי לפיצוי מכוחה של ה"העילה הביטוחית" והנחה את הצדדים כיצד יש לחשב את הפיצוי בגין עילה זו.

הבקשה

4.

כלפי פסק דינו של בית משפט קמא הוגשה הבקשה דנא, המופנית כלפי קביעותיו באשר ל"עילה הנזיקית". לטענת המבקש, בקשתו מעוררת סוגיה עקרונית שעניינה "גבולות ההוכחה שיש להציב כאשר המדובר בקטין, שנפגע בתאונה". לטענת המבקש כאשר מדובר בניזוק קטין, שאינו יכול להוכיח כי פגיעתו היה נמנעת אילו המזיק היה פועל כדין, ואשר אינו יכול לזכור או להבין, מפאת גילו, את השלכות המעשים והאירוע הנזיקי שהתרחש - יש להקל ברמת ההוכחה שתידרש ממנו להוכחת תביעתו. זאת, בין היתר, על-ידי כך שבמצבים אלה תוחל דוקטרינת הנזק הראייתי שתעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבעים. יישום האמור בענייננו, נטען, יוביל לכך שיועבר הנטל לנתבעים להוכיח כי לא מתקיים קשר סיבתי בין הכשרתו החסרה של המאמן לבין פציעת המבקש, או כי לא ניתן היה למנוע את הנזק אילו הטורניר היה מאורגן אחרת. כן מעלה המבקש טענות כלפי הנתבעים שלא המציאו מסמכים מסוימים, שייתכן שהיה בהם לסייע בבירור התביעה.

לצד הבקשה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע שבה נטען, כי בשל קבלת ערעורם של המתנ"ס והאיגוד - על המבקש להשיב למשיבים אלה את הפער בין הפיצוי שקיבל על יסוד פסק דינו של בית משפט השלום לבין הפיצוי שלו הוא זכאי לפי פסק דינו של בית משפט קמא, העומד לטענתו על מעל ל-120,000 ש"ח, ואין בידו לעשות כן.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בלא שתתבקש תשובה. חרף האמור בבקשה, איני סבור כי היא עומדת באמות המידה שבהתקיימן תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". מעבר לקשיים שמעוררת טענתו "העקרונית" של המבקש, באשר להחלת דוקטרינת הנזק הראייתי מקום שבו לא ניתן להצביע על מעשה או מחדל רשלניים של הנתבעים שגרמו לתובע לחסר ראייתי, הרי שאינני סבור כי יש בטענה זו כדי לסייע למבקש בענייננו. בסופו של יום, בית משפט קמא קיבל את ערעור המתנ"ס והאיגוד באשר ל"עילה הנזיקית" בעיקר משום שבחינת המסכת העובדתית של אירוע פציעתו של המבקש העלתה שלא מתקיים קשר סיבתי בין התנהלות המתנ"ס והאיגוד לבין פציעתו של המבקש. מפסקי הדין בעניינו של המבקש, ואף מן הבקשה, לא עולה כי בבואם לגבש את התשתית העובדתית שעל בסיסה הוכרעה תביעתו של המבקש, ובהמשך גם ערעורי הצדדים, התעורר חֶסר ראייתי משמעותי או שהיתה מחלוקת באשר לטענה עובדתית מסוימת שבסופו של יום הוכרעה לחובת המבקש. כלומר, פסק דינו של בית משפט קמא, שבגדרו נדחו טענותיו המרכזיות של המבקש בקשר עם ה"עילה הנזיקית" של תביעתו, כולל מסקנות משפטיות המבוססות על תשתית עובדתית וראייתית מסוימת, שלא נטען לגביה שהיא חסרה או לא מדויקת באופן שהיה בו לפגוע ביכולתו של המבקש להוכיח את טענותיו.

בנסיבות אלה, בהן הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית וכאשר קביעותיו של בית משפט קמא מבוססות על תשתית עובדתית מסוימת שבה אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור ולא כל שכן ב"גלגול שלישי", דין הבקשה להידחות.

אוסיף עוד, כי מעיון בחומר ניתן להתרשם כי טענתו "העקרונית" של המבקש, כלל לא הועלתה בבית משפט קמא, וברי שלא ניתן להעלותה לראשונה במסגרת הבקשה דנא.

סוף דבר, הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות.