רע"א 9993/08 יורם וינוגרד נ. אהוד פסטרנק

1.

בפני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה

(כב' ס. הנשיא י' גריל, וכב' השופטים ע' גרשון וי' וילנר), אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ד' סלע) לפיו נקבע מנגנון לפרוק שיתוף בנכס מקרקעין שהמערער הוא הבעלים של חלקו, וכן הוטל על המבקש חיוב בהוצאות.

2.

תמצית העובדות, כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט השלום, היא כי המבקש והמשיב הם בני דודים, והינם בעלים משותפים בבניין הבנוי על שטח ברח' הרברט סמואל 50 בחדרה, הידועה כחלקה 270, גוש 10036 (להלן: הנכס ). בבעלותו של המבקש 75% מהזכויות בנכס, בעוד המשיב מחזיק ב-25% מהזכויות בו. שווי הנכס כולל הן את ערכן של 7 יחידות בנויות והן את ערכן של זכויות בניה.

המשיב הגיש תביעה לפרוק השיתוף בנכס על דרך של מכירה, לבית המשפט השלום בחדרה. המבקש התנגד לתביעה באמצעות תביעה שכנגד, בגדרה ביקש להצהיר כי הוא בעלי הנכס כולו. בית משפט השלום, לאחר שהונחה בפניו חוות דעת שמאי שמונה מטעמו, הורה על פרוק השיתוף בדרך של רישום הנכס כבית משותף. ההחלטה נסמכת על שני נדבכים עקריים: הנדבך הראשון הינו ס' 39(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 המורה כי במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פרוק שיתוף בדרך של חלוקה בעין, זאת על אחת כמה וכמה כאשר פיתרון זה לא יגרום להפסד ניכר למי מהשותפים (ע"א 725/82 ריינר נ' קומיסר , פ"ד לז(3), 131 (1983)). הנדבך השני הוא הצורך להתמודד עם הקושי הטמון בכך שהצדדים אינם מסוגלים להגיע לעמק השווה לשם קבלת החלטות לגבי הנכס. לשם כך, נקבע כי עדיף הפרוק על דרך רישום הנכס כבית משותף, מתוך הנחה שלמבקש תהיה אפשרות למכור את חלקי הנכס הנותרים בידיו, ובכך ינותקו הכבלים בין הצדדים במהרה.

לאחר בחינת טענות הצדדים, והחלופות שהוצעו על ידי המומחה, הכריעה הערכאה הדיונית שהחלופה המועדפת לפרוק הינה חלופה מס' 1 מבין החלופות שהציע המומחה, מהסיבה שזו מאזנת בין האינטרסים של הצדדים בצורה הטובה ביותר, ומקטינה את נקודות הממשק ביניהם למינימום האפשרי.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המערער כי בית משפט השלום שגה בציינו כי חלופות מס' 2 ו-5 שהוצעו על ידי המומחה הינן המועדפות על המבקש, בעוד זה האחרון ביקש לאמץ את חלופה מס' 4. ואולם, בית המשפט קמא סבר כי אין בטעות זו כדי להביא לשינוי כלשהו, כיוון שהערכאה הדיונית בחנה את כל החלופות והכריעה בהתאם לשיקול דעתה. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש נגד חיובו בהוצאות המשפט בהסתמך על הפסיקה בתחום.

3.

המבקש פורש בבקשתו מגוון טענות הנוגעות לתקינות ההליך ולטיב החלטות הערכאות קמא, כדלקמן:

א.

המבקש גורס כי העובדה שהשופטת בפניה התבררה התביעה בערכאה הדיונית מכהנת כיום בבית המשפט המחוזי שדן בערעור, השפיעה על תוצאת הערעור שהגיש.

ב.

בנוסף, טען המבקש שטעותו של בית המשפט השלום בהנחתו שהמבקש חפץ בחלופה השנייה, ולא בחלופה הרביעית לה נשא יהבו בפועל, מהווה טעות יסודית המטילה דופי בטיב שיקול הדעת של ערכאה זו.

ג.

המבקש שב ומנמק מדוע לעניות דעתו חלופה מס' 4 הינה עדיפה על רעותה שנבחרה על ידי הערכאה הראשונה.

ד.

כמו כן, נטען כי לא ניתן משקל מספק לאינטרסים הכלכליים של המבקש, ומכך מסיק המבקש קיומו של משוא פנים מצד הערכאה הדיונית.

ה.

לבסוף טוען המבקש כי הפסיקה בעניינו הנה בניגוד להוראות החוק, ומפנה לסעיף 43 לחוק המקרקעין, וסעיף 69 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969.

לאור כל זאת, סבור המבקש כי יש להפוך את החלטת הערכאות קמא, ולקבוע כי פרוק השיתוף בנכס יעשה על פי חלופה מס' 4 (או מס' 5) מבין החלופות שהוצעו, ולא על פי חלופה מס' 1 כפי שנקבע. כמו כן מבקש הוא לבטל את החיוב בתשלום הוצאות ושכר טרחה, ולחייב את המשיב בהוצאותיו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסיקת הערכאות דלמטה, מצאתי כי דין הבקשה להדחות. כידוע, הכלל הוא כי בית משפט זה לא יענה לבקשה למתן רשות ערעור, אלא במקרים המעלים שאלה משפטית או עקרונית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). המקרה נשוא הבקשה אינו עומד בקריטריונים אלה, ואינו מעלה סוגיות החורגות מגבולות הסכסוך הנקודתי בין הצדדים.

ראשית, טענת המבקש כנגד שופטי ערכאת הערעור נטענה בעלמא ואין בה יותר מטענת סרק שחבל שהועלתה.

לגופו של עניין, מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי, לפיה גם אם טעה בית משפט השלום בהנחתו כי חפץ המבקש בחלופה מס' 2, אין בטעות זו כדי להצדיק קבלת הבקשה לרשות ערעור. בית משפט השלום בחן את החלופות השונות ונימק הכרעתו כדבעי. למעלה מכך, ואף עניין זה ידוע, אין בטעות בעובדות, בדיוק תיאורן, או אף טעות בהערכת הנתונים המשפטיים, כדי להצדיק ערעור שני ברשות (ר"ע 205/87 רוזנצויג נ' אליאס (טרם פורסם, 28.4.87 )). כלל זה מקבל משנה תוקף כאשר הטעות נדונה על ידי ערכאת הערעור, אשר קבעה, ובדין קבעה כן, כי לא מדובר בטעות יסודית שבכוחה להביא לשינוי מצב הדברים.

הטענה הנוגעת לשגגה ביישום החוק כמו גם זו לעניין ההוצאות, ודאי שאינן מצדיקות דיון בפני ערכאת ערעור שנייה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות.