רע"ב 1001/19 אריה בן ארי נ. שרות בתי הסוהר - מחלקת האסיר - זימונים

1.

המבקש, אריה בן ארי (להלן: בן ארי ), מרצה עונש של 30 חודשי מאסר החל מיום 3.10.2018, לאחר שהורשע בעבירות של גניבה בידי מורשה. ביום 24.12.2018 הגיש עתירת אסיר (עת"א 55117-12-18) לבית המשפט המחוזי בנצרת, בגדרה העלה טענות שונות הקשורות למועדי ותנאי חופשותיו. בעיקרו של דבר טען בן ארי, כי יש להקדים את מועד הסף ליציאתו לחופשה ראשונה. לפי סעיף י"ז לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00 "חופשות אסירים" (להלן: פקודת החופשות ), ניתן לשקול הוצאת אסיר לחופשה, רק בחלוף רבע מתקופת מאסרו. לגישת בן ארי, המועד הקובע לצורך חישוב זה, הוא מועד שחרורו לאחר שקלול קיצור 'מנהלי'. מכאן שלטענתו מועד שחרורו הוא ביום 13.11.2020, ומועד הסף לחופשתו הראשונה הוא ביום 10.4.2019, ולא ביום 19.5.2019, מועד הסף לפי תקופת המאסר המלאה.

2.

בן ארי מבקש להיבנות לעניין זה מהוראת סעיף 68א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר או הפקודה ), לצד סעיף 68ג לפקודה. סעיף 68א לפקודה מגדיר 'יתרת מאסר' כ" תקופת המאסר שנותרה לאסיר לשאת עד לשחרורו בתום תקופת מאסרו המלאה או עד למועד שנקבע לשחרורו המוקדם לפי החלטת ועדת השחרורים או לפי כל דין, והכל לפי התקופה הקצרה מביניהן ". סעיף 68ג לפקודה קובע תנאים לשחרור מנהלי, ולטענת בן ארי, סעיף זה נכלל בהגדרת " כל דין " לצורך קביעת יתרת המאסר לפי סעיף 68א, שכן מדובר בשחרור על-פי חוק. עוד טען בן ארי בעתירתו, כי מאחר שרמת המסוכנות שלו נמוכה ביותר, יש לקבוע ששלוש החופשות הראשונות שיינתנו לו יהיו באורך של 48 שעות; הרף הגבוה שנקבע בסעיף ל"ג לפקודת החופשות. כמו כן טען בן ארי, כי יש לשנות את סיווגו מקטגוריה ב'1 לקטגוריה ב'2, בהתאם לסעיפים י"א-י"ב לפקודת החופשות.

3.

בהחלטה מיום 29.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי (השופט י' בן-חמו ) את העתירה. לעניין מועד החופשה הראשונה קבע בית המשפט, כי המועד הקובע לצורך תנאי סף לחופשה נקבע לפי תקופת המאסר המלאה, ולא תקופת המאסר בשקלול הפחתת הקיצור המנהלי. אשר לטענת בן ארי לגבי תנאי החופשה קבע בית המשפט, כי על-פי סעיף ג' לפקודת החופשות, רמת המסוכנות איננה השיקול היחיד שנלקח בחשבון בהחלטה על יציאה לחופשה. בין היתר ציין בית המשפט, כי יש לשקול את שאלת תפקודו של האסיר בבית הסוהר, שיקול שניתן לבחינה רק סמוך למועד החופשה, ולא כמה חודשים קודם לכן. נקבע אפוא, כי מדובר בעתירה תיאורטית אשר מקדימה את זמנה.

4.

ביום 10.2.2019 הגיש בן ארי את בקשת רשות הערעור שלפנַי, ובמסגרתה חזר על הטענות שנטענו על-ידו בבית המשפט המחוזי. המשיבים, שירות בתי הסוהר ומדינת ישראל, טוענים בתגובתם, כי דין הבקשה להידחות על הסף, משום שאינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור בעתירות אסירים. בנדון דידן, עסקינן בטענותיו הפרטניות של בן ארי. לחלופין טוענים המשיבים, כי דין הבקשה להידחות לגופה, שכן הפרשנות שמציע בן ארי לסעיפים 68א ו-68ג לפקודת בתי הסוהר – שגויה. לטענתם, שחרור מנהלי הוא כלי בידי המדינה, לא זכות קנויה של האסיר. משכך, בחישוב 'תקופת המאסר', אין להביא בחשבון את אפשרות הקיצור המנהלי. לאחר שהוגשה תגובת המשיבים, הובאה לפנַי בקשתו של בן ארי "למתן זכות תשובה", שבה כלל גם את תשובתו לגוף העניין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים, בבקשת בן ארי "למתן זכות תשובה", ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ושקלתי את נימוקי הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 68ג(א) לפקודת בתי הסוהר, אשר תוקן לאחרונה במסגרת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 54 והוראת שעה), התשע"ט-2018 קובע כך: " עלתה תפוסת האסירים על תקן הכליאה, יורה הנציב שישוחררו טרם זמנם האסירים שיתרת מאסרם ביום מתן ההוראה (להלן –

היום הקובע), אינה עולה על יתרת המאסר המרבית שנקבעה בתוספת הראשונה לקבוצת האסירים שעמה נמנים אותם האסירים, ואולם לא ישוחרר לפי סעיף זה אלא אסיר שבמועד האמור נשא לפחות מחצית מתקופת מאסרו ". אין להסיק מסעיף זה את הפרשנות שמבקש בן ארי ליתן לו. השחרור המנהלי איננו זכות קנויה בידי האסיר, אלא כלי-עזר בידי שירות בתי הסוהר. תכליתו: מתן מענה למצוקת השוהים בבתי הסוהר. כהוראת הסעיף, החלטה ביחס לשחרור מנהלי של בן ארי תתקבל ב" יום הקובע ", כתלות בתפוסת האסירים באותה עת. בן ארי אינו יכול להניח כבר בשלב זה, כי קיצור מנהלי ינתן לו, ועל סמך זאת, לקבוע את מועד חופשתו.

6.

בכל הנוגע ליתר הטענות שנטענו על-ידי בן ארי, מדובר בטענות פרטניות הנוגעות לעניינו-שלו בלבד, ועל כן לא מצאתי צורך להתייחס אליהן (ראה רע"ב 1494/19 אריה שירזי נ' מדינת ישראל , פסקה 7 והאסמכתאות שם (1.3.2019)).

7.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.