רע"ב 10838/02 דחלה ניעמן נ. מדינת ישראל

המבקש מרצה עונש מאסר של שבע שנים בגין עבירות נשק, חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד. בנוסף הורשע המבקש בעבירות סמים שביצע בתקופת מאסרו ובאיומים כלפי אביו. משסיים לרצות שני-שלישים מעונשו, דנה ועדת השחרורים (להלן: הוועדה) בבקשתו לשחרור מוקדם ברישיון. בפני הוועדה הוצגה חוות-דעת של הוועדה לאלימות במשפחה, בה דווח כי המבקש מסרב להשתלב בתוכנית טיפולית בכלא, וכי קיימת מסוכנות גבוהה מצד המבקש לסביבתו. הוועדה החליטה לשחרר את המבקש, בקובעה כי בעובדה שהוא יוצא לחופשות באופן קבוע יש בכדי להפיג את מסוכנותו, ולהצביע על כך שמעשיו כלפי אביו היו מקרה חד-פעמי.

המדינה ערערה על החלטת הוועדה לבית-המשפט המחוזי בנצרת, וערעורה התקבל. בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי החלטת הוועדה לשחרר את המבקש היתה בלתי סבירה, שכן הוועדה לא נתנה בהחלטתה כל משקל לחומרת העבירות בגינן מרצה המבקש את מאסרו, לעובדה כי במהלך המאסר נפתחו כנגד המבקש שני תיקים בגין עבירות סמים שביצע בתקופת המאסר, וכי לכל אורך תקופת המאסר, כולל בשנה האחרונה, עבר המבקש עבירות משמעת רבות, ביניהן החזקת דוקרן, השתתפות בקטטה עם אסיר נוסף, התחצפות לשומר ופגיעה ברכוש. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי חומרת העבירות שביצע המבקש ומעשיו בתקופת מאסרו, מצביעים על מסוכנותו הרבה, ועל-כך שלא היה מקום לשחררו שחרור מוקדם ברישיון.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגדרה טען המבקש כי בית-המשפט המחוזי העניק משקל יתר לנושא חומרת העבירות, בעוד שלא העניק משקל להיבטים טיפוליים ושיקומיים של המבקש; כי החלטת הוועדה לא חרגה באופן ממשי ממתחם הסבירות, המצדיק את התערבות בית-המשפט; וכי בית-המשפט החליף למעשה את שיקול-דעתה של הוועדה בשיקול-דעתו. המבקש הוסיף וטען, כי הוא יוצא לחופשות סדירות במשך תקופה ארוכה ללא תלונות, כי במהלך חופשותיו הוא נפגש עם עובדת סוציאלית, וכי הגיש אישור ממעביד המתחייב להעסיקו לאחר שחרורו ולפקח עליו.

מנגד טענה המדינה בתשובתה, כי ועדת השחרורים לא נתנה משקל למגוון השיקולים המנויים בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001, ובהם העבירות בגינן מרצה המבקש את מאסרו ונסיבות ביצוען החמורות, עברו הפלילי המכביד של המבקש, התנהגותו השלילית בבית-הסוהר במהלך תקופת מאסרו וחוות-הדעת השלילית של הוועדה לאלימות במשפחה. המדינה הוסיפה, כי הוועדה נתנה משקל-יתר בלתי ראוי לשיקול אחד בלבד והוא מסוכנותו של המבקש כלפי אביו, אך לא בחנה את הסכנה הצפויה ממנו לציבור, ומשכך, החלטתה בלתי סבירה כלל.

משמצא בית-המשפט המחוזי כי הוועדה לא נתנה בהחלטתה את המשקל הראוי לחומרת העבירות שביצע המבקש, לעברו הפלילי ולמסוכנותו, רשאי היה לבטל את ההחלטה. משכך, ולאחר שעיינתי בטענות המבקש, לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית איפוא.