רע"ב 1104/03 פארג' (בן מוחסן ) מאדי נ. ועדת השחרורים - כלא צלמון

המבקש – אשר מרצה עונש מאסר בן שש שנים בגין עבירות של מעשה מגונה בכוח בנסיבות מחמירות, תקיפת קטין בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר בעת מילוי, לאחר שבמספר מקרים ביצע מעשים מגונים באחותו שהייתה אז כבת תשע – הגיש בקשה להשתחרר ברישיון. וועדת השחרורים שדנה בבקשתו קבעה, כי עניינו יובא בפני ועדת מב"ן ובפני הוועדה לגילוי עריות.

לאחר שבדקה את המבקש, קבעה ועדת המב"ן כי לא מדובר באדם הסובל מסטייה מינית, וכי המבקש ביצע את המעשים על רקע אווירה חסרת גבולות ששררה בביתו. משכך, קבעה ועדת המב"ן, כי היא ממליצה שההחלטה בעניין המבקש תתקבל על-ידי הוועדה לגילוי עריות, שמודעת למצבם של הקורבן והמשפחה ולזמינות קורבנות פוטנציאליים. הוועדה לגילוי עריות התרשמה, כי למבקש, אשר ממעיט בחומרת מעשיו וחסר תובנה לגבי מסוכנותו, פוטנציאל מסוכנות גבוה ביותר כלפי אחיותיו בפרט וכלפי הסביבה בכלל, ועל-כן לא המליצה להוציאו לחופשות ולשחררו שחרור מוקדם.

לאחר קבלת חוות-הדעת קבעה ועדת השחרורים, כי אל מול חוות-הדעת השלילית של הוועדה לגילוי עריות מתגמדת הערכת המב"ן, לפיה המבקש אינו סובל מסטייה מינית; וכי חומרת מעשיו של המבקש, מסוכנותו לסביבה ותוצאות מעשיו, אשר ככל הנראה הביאו לאשפוזה של קורבן העבירה, די בהן כדי לדחות את הבקשה.

המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בנצרת, בגדרו טען כי ועדת המב"ן קבעה כי הוא אינו סובל מסטייה מינית, כי נסיבותיו האישיות קשות מאוד, וכי ירחיק ממקום מגוריו על-מנת שלא יהווה פוטנציאל לסכנה כלשהי לבני משפחתו. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו, בקובעו כי אומנם ועדת המב"ן היא הגוף המוסמך לתת חוות-דעת שתוגש לוועדת השחרורים בטרם תכריע בבקשה, ואולם על-פי חוות-דעת המב"ן לא נאמר מפורשות שהמבקש אינו מסוכן לציבור, וועדת המב"ן קבעה כי תצטרף לכל המלצה שתיתן הוועדה לגילוי עריות. עוד נקבע, כי לא נמצא פגם בהחלטת ועדת השחרורים, כי ועדת השחרורים סברה ובצדק כי מן המבקש נשקפת מסוכנות רבה, וכי מסקנה זו היא סבירה ומבוססת מבחינה משפטית ועובדתית.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגדרה טען המבקש בעיקר, כי ההנחה, לפיה קורבן העבירה מאושפזת בבית-חולים פסיכיאטרי בשל מעשיו של המבקש, חסרה כל יסוד עובדתי; כי שגה בית-המשפט המחוזי משלא נתן משקל ראוי לחוות-דעת המב"ן; כי חוות-דעת המב"ן היא כלי עזר חשוב בהערכת מסוכנותו של המבקש; וכי נדרשים נימוקים כבדי משקל שלא לתת משקל מירבי לקביעותיה המקצועיות.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, משמצא כי החלטת ועדת השחרורים הייתה סבירה ומבוססת על חומר הראיות שהובא בפניה, ובכלל זה חוות-דעתה של ועדת המב"ן שהמלצתה העיקרית הייתה, כי ההחלטה בעניין המבקש תתקבל על-פי המלצת הוועדה לגילוי עריות. משכך, ולאחר שעיינתי בטענות המבקש, לא מצאתי כי הבקשה מגלה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.