רע"ב 1254/05 פלוני נ' מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (סגן הנשיא י' גרוס והשופטות מ' רובינשטיין ו ש' גדות ) מיום 10.1.05, אשר דחה את עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם על-תנאי.

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה של נשיאה והובלה של נשק, בעקבות מעורבותו בהחדרת אמל"ח מסוריה על מנת להעבירו לשטחים. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש 6 שנות מאסר, אך בע"פ 5207/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הקל בית משפט זה בעונשו והעמידו על 4.5 שנים. בית המשפט קבע כי בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המבקש - העובדה שלא היה שותף לתכנון העבירה, אלא רק נקלע לביצועה, הודאתו במעשיו והחרטה שהביע, היותו צעיר נורמטיבי והמאסר הממושך שריצה אביו בכלא הסורי באשמת ריגול לטובת מדינת ישראל - העונש אשר הושת עליו מחמיר במיוחד, בשים לב לעונשים שהושתו על שותפיו לעבירה.

ביום 19.9.94 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על-תנאי. בהחלטתה הביאה ועדת השחרורים בחשבון את הנסיבות המיוחדות שעמדו ברקע להקלה בעונשו של המבקש על ידי בית משפט זה, אך קבעה כי לנוכח חומרת העבירות בהן הורשע והמצב הבטחוני החמור השורר במדינה, טמונה בשחרורו המוקדם של המבקש מסוכנות לציבור. על החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט לענינים מינהליים.

ביום 10.1.05 דחה בית המשפט לענינים מינהליים, כאמור, את עתירתו של המבקש. בית המשפט קמא קבע כי אין הצדקה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים, אשר אינה חורגת ממתחם הסבירות. עוד הדגיש בית המשפט כי בעבירות בהן הורשע המבקש יש, כשלעצמן, כדי להצביע על מסוכנותו. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בבקשתו טוען המבקש כי החלטת ועדת השחרורים לוקה בחוסר סבירות קיצוני ומחייבת התערבות שכן ועדת השחרורים שקלה רק את חומרת העבירה והתעלמה מן השיקולים האחרים המנויים בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001. בנוסף, טוען המבקש כי לקביעת הוועדה בדבר מסוכנתו אין על מה שתסמוך, שכן חל בו שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ואף בית משפט זה התרשם, כי החרטה שהביע הינה כנה.

המשיבה, מצידה, מבקשת לדחות את הבקשה על הסף, מאחר שאינה מעלה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור. המשיבה מוסיפה, כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות, שכן האיזון שערכה ועדת השחרורים, אשר אושר גם על ידי בית המשפט קמא, הינו איזון מנומק, ראוי ולמצער סביר, ועל כן אין מקום להתערב בו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המדינה לה, על נספחיהן, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות, משום שאין היא מעלה שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. לא ראיתי לנכון להתערב בפסק הדין אשר קיבל את החלטתה המנומקת של ועדת השחרורים. החלטה שהביאה בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים ולבסוף דחתה את הבקשה לשחרור מוקדם בהתבסס על המסוכנות הנלמדת מן העבירות החמורות בהן הורשע המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.