רע"ב 1357/08 יהודה עובדיה נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) מיום 29.1.2008.

עובדות המקרה

על המבקש נגזר עונש של שלוש שנות מאסר בפועל על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 15.8.2005 (להלן: "התיק הראשון"). ביצועו של גזר הדין בתיק הראשון עוכב עד למתן פסק דין בערעור והמבקש שוחרר בערובה. במהלך תקופה זו, ביום 14.3.2006 נעצר המבקש בגין תיק אחר (להלן: "התיק השני") ושהה במעצר עד ליום 6.4.2006, קרי 24 ימים. לאחר מכן שוחרר המבקש בתנאים ששונו מספר פעמים. ביום 7.12.2006 דחה בית משפט זה את ערעורו של המבקש וביום 20.12.2006 החל המבקש בריצוי עונש המאסר שנגזר עליו בתיק הראשון. ביום 7.2.2007 זוכה המבקש בתיק השני.

ביום 13.2.2007 פנה ב"כ המבקש בתיק השני, ליועץ המשפטי של שירות בתי הסוהר וביקש ממנו לנכות את 24 הימים בהם שהה המבקש במעצר בגין התיק השני, מתקופת מאסרו בתיק הראשון. בתגובתו ציין עו"ד איתן גולן, עוזר היועץ המשפטי לשירות בתי הסוהר לענייני אסירים, כי התשובה לבקשה מצויה בגדרו של סעיף 43 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). לפי סעיף 43 לחוק אין בסמכותו להיענות לבקשה. ניכוי ימי מעצר, ציין עו"ד גולן, הם בסמכות בית המשפט, ושירות בתי הסוהר פועל בעניין זה בהתאם להחלטות בתי המשפט. אף אם היה מדובר בבקשה לניכוי ימי מעצר במסגרת התיק בגינו מרצה המבקש את עונש המאסר, הייתה נדרשת הוראה מפורשת של בית המשפט.

ביום 23.7.2007 פנה בשנית ב"כ המבקש ליועץ המשפטי וביקש ממנו לעמוד על האבחנה שעשה המחוקק, לטענתו, בסעיף 43 לחוק בין ימי מעצר לפני מתן גזר הדין וימי מעצר לאחר מתן גזר הדין. לטענתו, כאשר מדובר בימי מעצר לפני מתן גזר הדין, לא ניתן לנכות את ימי המעצר מעונש המאסר ללא החלטה שיפוטית. לעומת זאת כאשר מדובר בימי מעצר לאחר מתן גזר הדין, נטען כי יש לנכות את ימי המעצר מעונש המאסר, ובמקרה כזה אין צורך בהחלטה שיפוטית. לטענת ב"כ המבקש הדבר נלמד מלשון סעיף 43 הקובע כי רק ימים בהם היה הנידון משוחרר בערובה לא יבואו במנין תקופת העונש. לפי פרשנות זו, טוען ב"כ המבקש, אין צורך בהחלטה שיפוטית בעניינו של המבקש שכן הוא היה עצור לאחר מתן גזר הדין בגינו הוא מרצה את המאסר. בתגובתו מיום 25.7.2007 חזר עו"ד גולן, על עמדת היועץ המשפטי לפיה אין בסמכות שירות בתי הסוהר לבצע ניכוי של ימי מעצר ללא החלטה שיפוטית.

החלטת בית המשפט לענינים מנהליים

כנגד החלטת שירות בתי הסוהר שלא לנכות את ימי המעצר, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב-יפו. במסגרת העתירה ביקש המבקש כי ימונה לו סנגור. ביום 29.1.2008 נידונה העתירה ונדחתה. בית המשפט דחה את הבקשה למינוי סנגור וקבע כי העתירה המפורטת הוכנה על ידי סנגור. באשר לעתירתו של המבקש לניכוי ימי המעצר, נקבע, כי הסמכות לניכוי ימי מעצר נתונה לבתי המשפט ולא לשירות בתי הסוהר ומשכך אין הסוגיה עניין לעתירה מינהלית. עוד נקבע כי לא ניתן לנכות ימי מעצר בגין תיק נפרד וכי הדרך בפני המבקש היא לעתור לקבלת פיצוי על ימי מעצרו בתיק בו זוכה.

הטיעונים בבקשה

בבקשתו בפני חזר המבקש על אותן טענות שהעלה בפני בית המשפט לענינים מינהליים. נטען כי לפי סעיף 43 לחוק נדרשת הבחנה בין ימי מעצר לפני מתן גזר הדין, ובין ימי מעצר לאחר מתן גזר הדין. נטען, כי עמדת המשיב אינה עושה הבחנה זו, על אף שהמחוקק חייב את המשיב לעשות כך. משכך, טוען המבקש, יש למנות את ימי המאסר, ללא שיקול דעת המשיב, מיד מיום גזר הדין. רק ימים בהם היה המבקש משוחרר ממעצר, לא יבואו במניין תקופת העונש.

המבקש מוסיף וטוען כי פרשנותו של סעיף 43 לחוק הינה חד משמעית, ואולם גם אם הייתה פרשנות אחרת אפשרית, נטען כי יש לאמץ פרשנות המעניקה את המשקל המתאים לחירותו של אדם. המבקש מפנה בעניין זה לבג"ץ 184/66 ביטון נ' שירות בתי הסוהר , פד"י כ(3) 283 (1966) שם נקבע כי מעצר של חצי שעה ימנה כיום מאסר. נקבע כי ככלל אין מתחשבים בשברי ימים, אולם כאשר מדובר בעניינים פליליים ובחופש האדם הדין הינו שונה.

עוד מציין המבקש בבקשתו כי היה מנוע מלהביא בפני בית משפט זה, כאשר דן בערעורו בתיק הראשון, את דבר מעצרו בתיק השני. בנוסף, בעת מתן פסק הדין בערעור טרם זוכה המבקש בתיק השני ומשכך לא היה באפשרותו להביא את בקשתו בפני בית המשפט.

לבסוף טוען המבקש כי בתי המשפט נוהגים לנכות ימי מעצר (כשהם קודמים לגזר הדין ונדרשת החלטה שיפוטית) מתקופת מאסר. נוהג זה מבטא את החשיבות שמייחסים בתי המשפט לחירותו של אדם. כמו כן טוען המבקש כי תחושת הצדק, מקום בו זוכה מהעניין בגינו נעצר, תומכת אף היא בניכוי ימי המעצר מעונש המאסר בפועל.

דיון

צדק בית המשפט בקביעתו כי לא ניתן לנכות את ימי המעצר בהם היה המבקש עצור בגין התיק השני, מעונש המאסר שנגזר עליו בתיק הראשון. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

באשר לבקשה למינוי סנגור, הבקשה נערכה כאמור בה על ידי סנגור מהסנגוריה הציבורית; רק לעתים נדירות יש צורך בדיון על פה בבקשות כאלה. משמצאתי שדין הבקשה שנוסחה בידי סנגור להידחות, אין עוד מקום למינוי סנגור.

הבקשה נדחית.