רע"ב 1409/11 חגי עמיר נ. שירות בתי הסוהר

1.

המבקש, אסיר המוחזק בהפרדה, עתר למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה את עתירתו לאפשר לו להדליק נרות שבת בתאו.

אומר בקצרה כי דין הבקשה להידחות על הסף באשר ביני לביני הועבר המבקש מכלא "רמון" לכלא אחר, שם מותר לאסירי-הפרדה להדליק נרות שבת בתאיהם. מכאן שהבקשה התייתרה ואין המבקש יכול לשים עצמו אפוטרופוס על כלל אסירי ישראל ולעתור בשמם בנושא זה. מה עוד, שמבקשתו-שלו עולה כי כלא "רמון" הוא הכלא היחיד בארץ בו מוטל איסור כאמור – מטעמי בטיחות כפי שעולה מפסק הדין של בית משפט

קמא - מה שמלמד כי אין מדובר בגזירה שגזר שב"ס על כלל אסירי ישראל.

2.

למעלה מן הצורך אומר כי מקובלים עלי נימוקי בית משפט קמא, במסגרתם איזן נכוחה בין צרכי הביטחון והבטיחות בכלא "רמון" לבין בקשתו של המבקש לקיים מצוות דרבנן. ואם סבור הקורא כי נמנעה מהמבקש לחלוטין הזכות להדליק נרות, הרי שנמצאתי למד מהבקשה ומפסק הדין כי המדובר באיסור מידתי-מצומצם להדלקת הנרות בתא, אך מתאפשר לאסיר בהפרדה להדליק נרות בשטח הפרוזדור מול חלון התא, או להשתמש בנרות חשמל (חלופה מקובלת מבחינה הלכתית).

אלא שהמבקש, המקפיד על קלה כבחמורה, דקדק ומצא בשולחן ערוך "אורח חיים" סימן רס"ג סעיף י' כי החובה להדליק היא דווקא על שולחנו של אדם, במקום סעודתו. יגעתי ועיינתי בסעיף י' בדברי המחבר רבינו יוסף קארו ולא מצאתי בסעיף את המילה שולחן ולא בנו של שולחן. אין לי אלא להסיק כי המבקש נתכוון לילך על פי הגהות הרמ"א, שהעיר והאיר לסימן זה כי "עיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקים על השולחן אבל לא בשאר הנרות שבבית". אני נכון להניח לזכות המבקש כי מדברי הרמ"א ניתן להסיק כי שולחן משמעו שולחן הסעודה, ואני נכון להניח לזכות המבקש כי הוא מנחה עצמו בכל אשר ילך בשיטת הרמ"א. אך מאחר שלא נטען, וממילא לא הוכח, כי כלל אסירי ישראל נוהגים בכל אורחותיהם כשיטת הרמ"א – ויש להניח כי יש דעות ומנהגים שונים בנדון – הרי לנו טעם נוסף שלא להעמיד את המבקש בחזקת פה לכלל האסירים.

3.

בשולי הדברים אציין כי המבקש טען בבקשתו כי מנהל כלא "רמון" הוא

"איש עוין ושונא בפרט בכל מה שקשור לתורת ישראל". די היה בהתבטאות לא-ראויה זו כשלעצמה כדי להצדיק דחיית הבקשה על הסף.