פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
1505/13
לפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
המבקש:
פורסאן חסן שרפי
נ ג ד
המשיבים:
1. ועדת השחרורים
2. היועץ המשפטי לממשלה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
לעניינים מנהליים בנצרת מיום 2.01.2013
בתיק עת"א 30690-12-12 שניתנה על ידי
כבוד השופטים א' אברהם,א' הלמן וב' ארבל
בשם המבקש:
עו"ד ס' ותד
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים א' אברהם, א' הלמן וב' ארבל ) בעת"א 30690-12-12 מיום 2.01.2013, בגדרו נדחתה עתירת המבקש לבטל את החלטת ועדת השחרורים מיום 6.12.12 בה הוארכה תקופת התנאי המוטלת עליו. בצד בקשת רשות ערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע.
1.
על המבקש הוטל עונש מאסר בן 30 חודשים בגין עבירות חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות וחבלה במזיד ברכב. לאחר שריצה המבקש שני שלישים מהמאסר שהוטל עליו, הורתה ועדת השחרורים, ביום 1.9.11, על שחרורו במסגרת תוכנית רש"א (רשות שיקום האסיר), וזאת בתנאים מגבילים שכללו תכנית עבודה ומעצר בית באיזוק אלקטרוני לתקופה מסוימת (להלן: תקופת התנאי ). ביום 2.2.12 הובא המבקש לפני ועדת השחרורים בעקבות הפרת תכנית העבודה שנקבעה לו, אך לא ננקטו נגדו צעדים כלשהם. ביום 6.2.12 התקבל דו"ח נוסף המתייחס להפרת תנאי מעצר הבית, ובצדו בקשה לביטול השחרור. בהחלטתה מיום 23.2.12 דחתה ועדת השחרורים את הבקשה לביטול השחרור. יחד עם זאת, הוחלט להאריך את תקופת התנאי עד ליום 24.10.12. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 19.7.12, הוגשה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בקשה נוספת לביטול השחרור בשל הפרה חוזרת של תנאי מעצר הבית. גם לבקשה זו החליטה הוועדה שלא להיעתר. יחד עם זאת, תקופת התנאי המוטלת על המבקש הוארכה פעם נוספת.
2.
על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים, שם טען כי החלטת ועדת השחרורים להאריך בפעם השנייה את תקופת התנאי מעמידה אותו "בסיכון כפול" ומשכך נוגדת את הדין. עוד נטען על-ידי המבקש כי החלטת הוועדה אינה סבירה לאור העובדה שמיוחסות למבקש הפרות זניחות, ומכיוון שהוא לא היה מודע כי התנאים המגבילים חלים עליו גם בשבת. בית משפט לעניינים מנהליים דחה את טענות המבקש בקבעו כי הארכת תקופת התנאי יותר מפעם אחת עולה בקנה אחד עם הדין המצוי, וכי החלטת הוועדה סבירה ואף עושה עם המבקש חסד. על פסק דין זה הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי.
3.
בבקשתו חוזר המבקש על הטענות שהעלה לפני בית משפט לעניינים מנהליים וטוען כי חוק שחרור על תנאי ממאסר, חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק שחרור על תנאי ) ועקרונות המשפט הפלילי מונעים את האפשרות להאריך את תקופת התנאי יותר מפעם אחת. זאת, בשל העובדה שהאפשרות להאריך את תקופת התנאי יותר מפעם אחת מעמידה את המבקש, כך לטענתו, "בסיכון כפול". עוד טוען המבקש כי החלטת ועדת השחרורים אינה סבירה, שכן הפרות התנאים עליהן דווח לוועדה הן זניחות ואינן מצדיקות את הארכת תקופת התנאי.
4.
עיינתי בבקשה ובצרופותיה ומצאתי כי דינה להידחות. עסקינן בבקשה פרטנית שאינה מעלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית מעבר לנסיבות עניינו הספציפי של המבקש. משכך, הלכה פסוקה היא כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" ( רע"ב 7/86
וייל נ' מדינת ישראל (26.2.86); רע"ב 8412/12 בוסקילה נ' ועדת השחרורים (24.1.13)). טענת אי סבירות ההחלטה של ועדת השחרורים מבוססת על טענות עובדתיות מובהקות שנדונו ונדחו לגופן בבית המשפט לעניינים מנהליים. באשר לטענה, לפיה הארכת תקופת התנאי מעמידה את המבקש "בסיכון כפול", לא מצאתי בה ממש. מאחר ששתי ההארכות של תקופת התנאי הושתו על המבקש בגין אירועי הפרה שונים, אין לומר שהמבקש הועמד פעמיים בסיכון "להיענש" בגין אותו מעשה, במובן הרחב של המונח ענישה (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל ,
פד"י נ (2), 221, 375-374 (1995)), ומשכך דוקטרינת "הסיכון הכפול" אינה רלוונטית לענייננו. בנוסף, כפי שהסביר בית משפט לעניינים מנהליים, אין כל הגיון או עיגון בחוק לכך שוועדת השחרורים תהיה מוסמכת להאריך את תקופת התנאי פעם אחת בלבד, שהרי לו הייתה מתקבלת טענת המבקש, הארכה אחת של תקופת התנאי הייתה מאפשרת לאסיר ששוחרר בתנאים מגבילים לעשות מאז ואילך ככל העולה על רוחו. פשיטא כי תוצאה זו אינה אפשרית.
5.
אף לגופו של עניין, מסכימה אני גם לדבריו של בית המשפט לעניינים מנהליים, כי "חרף ההזדמנות שניתנה לו שב העותר והפר את תנאי השחרור מספר פעמים, ושוב עשתה עמו הוועדה חסד ולא מיצתה עמו את הדין, בהמלצת רש"א, והסתפקה בהארכת תקופת התנאי. על כן אין לו, לעותר, כי אם להלין על עצמו".
אשר על כן, הבקשה נדחית. משנדחתה בקשת רשות הערעור, התייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע ואף היא נדחית.
ניתנה היום, י"ז באדר התשע"ג (27.2.2013).
ש ו פ ט ת