רע"ב 1728/98 חוסין מועד נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ח' גלפז) בע"נ 1270/96 מיום 24.2.98.

המבקש הינו אזרח ישראלי המרצה עונש מאסר בפועל בן 17 שנה שהוטל עליו בשנת 1989 לאחר שהורשע בעבירות של סיוע לבריחה ממשמורת חוקית, סיוע לאחר מעשה, נסיון לרצח, שוד, חטיפה לשם רצח ונשיאת נשק שלא כדין (לפי סעיפים 258, 261(1), 305(1), 402(ב), 372 ו144- לחוק העונשין, תשל"ז1977-). המבקש מסווג כ"אסיר בטחוני", ויציאתו לחופשה מותנית באישורו של השר לבטחון פנים אשר סירב לאשר את יציאת המבקש לחופשה. המבקש עתר לבית-המשפט המחוזי בבקשה לשנות את סיווגו או לחלופין לאשר לו יציאה לחופשה. בהחלטה מיום 20.1.97 נדחתה העתירה לשינוי הסיווג, אך התקבלה בקשתו של המבקש לצאת לחופשה בתנאים מגבילים. בית-המשפט נימק את החלטתו בכך שהמידע המעיד על הסכנה שבמתן חופשה למבקש אינו מעודכן. המדינה ערערה על החלטה זו (רע"ב 739/97). ערעורה התקבל, והדיון הוחזר לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיבחן את מכלול הראיות. במהלך הדיון החוזר הוגשו שני מסמכים חסויים, אשר סומנו על-ידי בית-המשפט בימ"ש 1 ובימ"ש 2. המבקש עתר לגילוי הראיות (בשג"צ 4249/97), אך בהסכמת הצדדים נמחקה העתירה, והמשיבה אפשרה את חקירתו הנגדית של איש השב"כ אשר הגיש את המסמכים האמורים.

בית-המשפט דחה את עתירתו של המבקש. בית המשפט הסתמך על חוות-דעתו של איש השב"כ ועל המסמכים החסויים שהוצגו בפניו. על-פי חוות-הדעת היה המבקש שותף פעיל טרם מעצרו בקבוצה איסלמית קיצונית. עוד מצוין בה כי בידי השב"כ מידע אמין לפיו הביע המבקש שמחה כשנודע לו על הפיגוע בצומת בית-ליד בינואר 1995. איש השב"כ חיווה דעתו, כי ביציאת המבקש לחופשה טמונה סכנה כי ייצור קשר עם גורמים שליליים ובפרט עם שותפו למעשים שבהם הורשע, אשר טרם נתפס. כמו-כן קיים חשש מפני "עלייה לרגל" של גורמים דתיים קיצוניים לביתו של המבקש. בית-המשפט אף ציין כי המסמך בימ"ש 2 שהוצג בפניו מעלה חשש רציני כי קיימת סכנה מוחשית שהמבקש אכן ייצור בחופשתו קשר עם גורמים שליליים.

בבקשה שבפני מעלה המבקש מספר טענות. ראשית, חוות-הדעת של איש השב"כ והמסמכים החסויים לא היו בפניו של השר לבטחון פנים כשקיבל את החלטתו, ומכאן שהידרשות בית-המשפט למסמכים אלה לא היוותה ביקורת שיפוטית על החלטתו. עוד טוען המבקש, כי החומר במסמכים החסויים עשוי להיות רלוונטי רק אם הוא מתייחס לאירועים המאוחרים להחלטה המקורית בעתירה מיום 20.1.97, שאם לא כן היה על המדינה להציגם בעת הדיון הקודם. טענה אחרת של המבקש היא, שהעובדה שהוא מוחזק באגף הפלילי של בית-הכלא, ולא באגף הבטחוני, מעידה כי אין סכנה בכך שיבוא במגע עם גורמי חוץ. המבקש טוען כי אינו משתייך ולא השתייך בעבר לקבוצת טרור, וכי בסוגיה זו קיימות סתירות בין חוות-הדעת של השב"כ. המבקש מצהיר כי הביע חרטה על מעשיו, ולכן אין כל סכנה ביציאתו לחופשה. לבסוף טוען המבקש כי ההחלטה בעניינו מפלה אותו ביחס לאסירים יהודיים שהורשעו בפגיעה בערבים ואשר זוכים, לטענתו, בתנאים משופרים לרבות יציאה לחופשות.

בתשובתה טוענת המדינה, כי המידע שהוגש לבית-המשפט הוצג אף בפני השר לבטחון פנים, אשר קיבל לאחר מכן החלטה נוספת שלא להוציא את המבקש לחופשה. בהתייחס לעובדה שהמבקש שוהה בכלא באגף הפלילי ולא באגף הבטחוני, עדיין ברור כי הסכנה שבהעברת מידע אופרטיבי מתוך הכלא ואליו מחמירה כשהמבקש מצוי בביתו ללא פיקוח. המשיבה דוחה את הטענה שהמבקש מופלה ביחס לאסירים יהודיים, ומצביע על כך שאף ביניהם מי שאינו זכאי לחופשות.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני, לרבות המסמכים החסויים בימ"ש 1 ובימ"ש 2, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות. כפי שהובהר פעמים רבות בפסיקה, בית-המשפט הבוחן את החלטות המשיבה במסגרת עתירת אסירים אינו יושב כערכאת ערעור על ההחלטה, וכל תפקידו הוא בבדיקה האם רשות ציבורית סבירה רשאית לקבל אותה החלטה (רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי , פ"ד מז (3) 804). העיון במסמכים הביאני למסקנה, כי בפני השר לבטחון פנים היתה תשתית ראייתית מספקת על-מנת לבסס את החלטתו, ואין לומר כי היא בלתי-סבירה.

הבקשה נדחית.