רע"ב 1806/15 גינאדי בולשונוב נ. שירות בתי הסוהר

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' עדן ) בעת"א 38644-01-15 מיום 10.2.2015, שבמסגרתה נדחתה עתירתו של המבקש לשלבו בסבב חופשות.

תמצית הרקע העובדתי

1.

המבקש, גינאדי בולשונוב (להלן: המבקש ), הינו אסיר המרצה החל מיום 2.6.2012 עונש של 59.5 חודשי מאסר בפועל בגין עבירות של החזקת נשק, נשיאה והובלה של נשק, יריות באזור מגורים, פציעה בנסיבות מחמירות ואיומים [ת"פ 17578-06-12 (השופט צ' גורפינקל ) מיום 11.11.2012] ובגין עבירות של איסור הגרלות והימורים [ת"פ 28087-05-13 (השופט ש' בקר ) מיום 15.7.2014].

2.

בהתאם לפקודת הנציבות בעניין חופשות אסירים סווג המבקש לקטגוריה "ב/1" לעניין יציאות לחופשות. קטגוריה זו אינה שוללת יציאתם של האסירים הכלולים בה לחופשה אך מתנה את יציאתם באישור הגורמים המקצועיים בשירות בתי הסוהר (להלן: המשיב או השב"ס ) וכפופה לתנאים מגבילים מסוימים.

3.

בחודש ינואר 2015 הגיש המבקש עתירת אסיר ובה הלין על החלטת המשיב שלא לאשר יציאתו לחופשה. בעתירה נטען כי המבקש הינו "אסיר למופת", כי במהלך מאסרו השתתף במספר קבוצות טיפול לשליטה בכעסים ולמניעת אלימות, וכי כל הגורמים המקצועיים בשב"ס שבאו איתו במגע במהלך מאסרו אמרו לו שהם ממליצים להוציאו לחופשה. המשיב התנגד לעתירה וביסס התנגדותו על עמדת המשטרה, אך טען כי גם עמדת גורמי המודיעין בשב"ס מתיישבת עם עמדת המשטרה. נטען כי בידי המשטרה מידע מודיעיני בדבר סכסוך עבריינים שהינו רלוונטי עד היום, וכי עמדה זו מבוססת גם על פעילות פלילית של המבקש מבין כותלי בית הסוהר. נטען כי המידע שבידי המשטרה מלמד על מסוכנות של המבקש כלפי הציבור, וכי קיים חשש כבד שהמבקש ינצל את היציאה לחופשה "לטובת קידום מהלכים פליליים, קידומו בעולם הפשע והמשך פעילותו במסגרת הסכסוך שעדיין מעורב בו עד היום". בתגובה טען בא כוח המבקש כי מדובר במידע ישן, וכי ככל שהמידע מתייחס לאסיר אחר, הרי שאותו אסיר הוצא לחופשות ואף שוחרר בוועדת השחרורים.

4.

ביום 10.2.2015 התקיים דיון לפני בית המשפט המחוזי (השופט י' עדן ), במהלכו עיין בית המשפט בהסכמת המבקש בחומר המודיעיני החסוי שבידי המשטרה והשב"ס. בתום הדיון ניתנה החלטה הדוחה את העתירה. בית המשפט קבע כי מעיון בחומר החסוי עולה המסקנה כי החלטת המשיב שלא לאשר יציאת המבקש לחופשה הינה סבירה. נקבע כי החומר החסוי מבסס את עמדת השב"ס והמשטרה. הודגש כי לא מדובר במידע יחיד ולא מדובר במידע מגורם יחיד. בית המשפט העיר כי אינו מוצא לנכון להתייחס בגלוי למועדי המידעים, שכן מדובר במידעים חסויים, אך ציין כי תוקפו של מידע כבסיס לעמדות של המשטרה ושל המשיב אינו עניין לבחינה של תאריכים אלא קשור גם במהות המידע, בחומרתו ובהקשר הכולל של נסיבותיו של האסיר. בית המשפט קבע כי הוא מוצא את מסקנות הגורמים המשטרתיים, כפי שפורטו בחוות הדעת הגלויה, כסבירות לאור החומר החסוי שהובא לפניו, וכפועל יוצא הוא מוצא את החלטת המשיב כסבירה.

בקשת רשות הערעור ותשובת המשיב

5.

במסגרת בקשת רשות הערעור שלפנַי שב המבקש וטוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד אורי בן נתן – כי יש מקום להיעתר לבקשתו להשתלב בסבב חופשות. נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה עומדת בחובת ההנמקה המינימאלית. נטען כי דווקא במקרה דנן, כשסירובו של המשיב להוציא את המבקש לחופשה מבוסס כולו על חומר חסוי שאינו מצוי לנגד עיניו של המבקש, היה מקום להקפיד על הנמקה מפורטת יותר ולהתייחסות כלשהי למועדי המידעים, למהימנותם, למהותם ולמידת הרלוונטיות שלהם להחלטת המשיב. עוד נטען כי האינדיקציות החיצוניות הידועות למבקש מצביעות על כך שמדובר במידע משטרתי ישן מהשנים 2012 ו-2013, שלא מנע מהמשיב לאשר בעבר ביקורי התייחדות למבקש עם בת זוגו. אשר למידע בדבר פעילות פלילית מבין כותלי בית הסוהר, נטען כי אף אם קיים מידע כזה הרי שהדבר אינו מונע קטגורית יציאה לחופשה, אלא לכל היותר מצדיק הגבלה גיאוגרפית במסגרת החופשה. נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא שקל כלל את האפשרות שהחופשה תותנה במגבלה גיאוגרפית, בעוד שבפסיקת בית משפט זה הובעה הדעה שגם בהינתן חומר מודיעיני שלילי על המשיב לבחון אפשרות לשחרר לחופשה בתנאים, כגון פיקוח וריחוק גיאוגרפי שיאיינו את המסוכנות הנשקפת מהאסיר. נטען כי במקרה דנן הסכים המבקש שחופשתו תותנה בהרחקתו מעיר מגוריו בת-ים, ומשכך היה על בית המשפט לבחון אפשרות של יציאה לחופשה תוך מגבלה גיאוגרפית ברוח זו. לבסוף נטען כי יש מקום לתת משקל משמעותי להתנהלותו המופתית של המבקש במהלך תקופת מאסרו, להמלצות החיוביות של גורמי הטיפול, וגם לנסיבותיו האישיות של המבקש – אב לחמישה ילדים שריצה עד עתה עונש מאסר של כשלוש שנים (מתוך עונש של כחמש שנים).

6.

המשיב – באמצעות באת כוחו, עו"ד יעל מורג-יקואל – סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. בפתח תשובתו טוען המשיב כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף משני טעמים: ראשית, מכיוון שהבקשה אינה עומדת במבחן שנקבע בפסיקת בית משפט זה בכל הנוגע למתן רשות ערעור בבקשות המכוונות כנגד החלטות בעתירות אסירים; שנית, מכיוון שהבקשה הוגשה בחלוף חודש ממועד מתן ההחלטה בבית המשפט המחוזי, בניגוד לתקנה 7(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 (להלן: תקנות האסירים ) שקובע כי בקשה כזו תוגש תוך 15 יום ממועד מתן ההחלטה. עוד נטען, בבחינת למעלה מן הצורך, כי דין הבקשה להידחות לגופה. נטען כי נקודת המוצא הינה שיציאה לחופשה אינה "זכות קנויה" של כל אסיר אלא פריבילגיה המוענקת לו בהתאם להחלטת הגורמים המוסמכים בדין – כפי שנקבע לא אחת בפסיקת בית משפט זה – וכי ההחלטה בעניין זה מתקבלת בכל מקרה על פי נתוניו הספציפיים של כל אסיר תוך שקילת מכלול הנסיבות הרלוונטיות. נטען כי הדברים נכונים מקל וחומר כשהמבקש במקרה דנן מסווג בקטגוריה "ב/1", אשר מאפשרת יציאתו של אסיר לחופשה רק לאחר קבלת אישורים ממשטרת ישראל ומהשב"ס. נטען כי במקרה דנן בקשתו של המבקש לצאת לחופשה סורבה לנוכח ההתנגדות של משטרת ישראל והשב"ס, שסברו כי החומר המודיעיני מלמד על מסוכנות כלפי הציבור ועל חשש כבד שהחופשה תנוצל לקידום מהלכים פליליים, ומשכך מדובר בהחלטה סבירה ביותר שמצויה בלב מתחם שיקול הדעת של המשיב ושאין שום הצדקה להתערב בה. יצוין כי המשיב צירף לתשובתו את החומר החסוי, במעטפה סגורה לעיונו של בית המשפט, כמקובל בהליכים מסוג זה.

7.

לנוכח טענת המשיב בתשובתו כי יש לדחות את הבקשה על הסף לנוכח הגשתה באיחור בניגוד לתקנה 7(א) לתקנות האסירים, הגיש המבקש בקשה שכותרתה "בקשה למתן אורכה (בדיעבד)". בא כוח המבקש ציין כי אכן הבקשה הוגשה באיחור אך הדבר נבע מתקלה משרדית ומהשוואה (שגויה) לפרק הזמן הקבוע בדין להגשת ערעור על החלטות של ועדת השחרורים.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי, בבקשת רשות הערעור, בתשובת המשיב ובחומר המודיעיני החסוי שצורף לתשובה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.

בפתח הדברים יצוין כי אכן בנסיבות העניין ראוי היה לכאורה לדחות את הבקשה על הסף מן הטעם שזו הוגשה בחלוף המועד להגשתה בהתאם לתקנה 7(א) לתקנות האסירים. עם זאת, מוכן אני להניח לצורך הדיון כי אכן מדובר בתקלה משרדית ובטעות שנעשתה בתום לב, ולא להסתפק בטעם זה לדחיית הבקשה. אלא שגם בהתעלם מהאיחור בהגשת הבקשה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות על הסף, מן הטעם שהיא אינה צולחת את המשוכה שנקבעה בפסיקת בית משפט בכל הנוגע למתן רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי המשפט המחוזיים בעתירות בענייני אסירים. הלכה ידועה של בית משפט זה הינה כי, ככלל, לא תינתן רשות ערעור על פסקי דין והחלטות של בתי המשפט המחוזיים בעתירות אסירים, אלא רק במקרים חריגים בהם מתעוררת בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שהוא בעל חשיבות כללית. [ראו למשל: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל

(26.6.1986); רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי , פ"ד מז(3) 802 (1993)]. כך באופן כללי, וכך במיוחד כאשר עסקינן בבקשות למתן רשות ערעור על החלטות בתי המשפט בעתירות אסירים, שעוסקות בדחיית בקשות אסירים ליציאה לחופשה. עתירות אלה הינן שכיחות במיוחד, מטבע הדברים, ובפסיקתו של בית משפט זה נקבע במפורש, ולא אחת, כי לאסיר אין זכות קנויה לחופשה בעת היותו במאסר, וכי מדובר בפריבילגיה הנתונה לשיקול דעת הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר [ראו, למשל: רע"ב 623/12 צאפאנא נ' מדינת ישראל

(14.3.2012) והאסמכתאות הרבות המאוזכרות בפסקה 12 שם].

10.

בשים לב לאמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הבקשה שלפנַי אינה נמנית על אותם מקרים חריגים בהם תינתן רשות ערעור. חרף ניסיונו של המבקש "לעטוף" את טענותיו במעטפת עקרונית, הרי שבקשתו תחומה כל כולה לעניינו הפרטני של המבקש והיא אינה מעוררת כל שאלה משפטית או נושא עקרוני אחר שיש בהם חשיבות כללית. בית המשפט המחוזי דחה את עתירת המבקש לאחר שקיים דיון בו נשמעו טענות הצדדים ולאחר שעיין בחומר המודיעיני בעניינו של המבקש ומצא כי החלטת המשיב הינה סבירה בנסיבות העניין. די בכך כדי להורות על דחייתה של הבקשה.

11.

בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי לאחר עיון בחומר המודיעיני הגעתי גם אני, כבית המשפט המחוזי, למסקנה כי החלטת המשיב בנסיבות העניין הינה סבירה ואינה מצדיקה התערבות. מטבע הדברים לא אפרט בנוגע לחומר החסוי, אך אציין כי חומר זה תומך בטענות המשיב ומלמד כי החלטתו הינה סבירה לגופה בנסיבות העניין. במילים אחרות, לא מדובר בהחלטה שרירותית ובלתי מנומקת של המשיב, אלא בהחלטה המבוססת על התנגדות של גורמי המודיעין במשטרה ובשב"ס בהתאם לחומר שבידיהם, ומשכך היא מצויה לטעמי בלב מתחם הסבירות. כידוע, הביקורת השיפוטית המופעלת על החלטות המשיב בענייני יציאה לחופשות הינה מטבעה מצומצמת ותחומה לעקרונות המקובלים במשפט המנהלי – קרי בחינת סבירותן של החלטות המשיב והיעדר פגמים מהותיים בהן – ולא מצאתי שהחלטת המשיב במקרה דנן חורגת ממתחם הסבירות. מטעם זה סבורני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות גם לגופה.

12.

בשולי הדברים אעיר כי איני מקבל את טענת בא כוח המבקש באשר להנמקת בית המשפט המחוזי. מדובר אמנם בהנמקה קצרה, אך בשים לב לכך שבית המשפט נדרש לנמק החלטתו מבלי שיהיה בה כדי לחשוף את המידע החסוי בעניינו של המבקש, סבורני כי מדובר בהנמקה תמציתית אך ממצה, ואיני סבור שהיה צורך בהנמקה ארוכה יותר.

13.

לבסוף אציין כי אין בהחלטתי זו כדי למנוע מהמבקש לשוב ולהגיש בעתיד בקשה ליציאה לחופשה, שבמסגרתה יסכים המבקש מראש למגבלה גיאוגרפית כזו או אחרת ככל שתאושר בקשתו ויפרט היכן בכוונתו לשהות במהלך אותה חופשה אם לא בעיר מגוריו (תוך פירוט של מקום ספציפי ומפקחים ספציפיים). טענתו העקרונית של המבקש בנקודה זו אינה נראית לי מופרכת על פניה, אלא שמעבר לפן העקרוני, חסרה בבקשתו דנן קונקרטיזציה של הטענה – למשל היכן בכוונתו של המבקש לשהות במהלך חופשה שכזו ככל שתאושר ומי צפוי לפקח עליו במהלכה. משכך, איני סבור שיש מקום בנסיבות העניין להחזיר את עניינו של המבקש לבית המשפט המחוזי לבחינה נוספת של הבקשה הנוכחית, ומוטב שהמבקש יגיש בקשה חדשה ליציאה לחופשה, שבמסגרתה יפרט את שלא פורט בבקשה הנוכחית. יש להניח כי בקשה כזו, ככל שתוגש, תיבחן מחדש על ידי המשיב בהתאם לחובות המוטלות עליו במשפט המנהלי. מובן כי אין באמור לעיל כדי לקבוע מסמרות בשאלה האם יש מקום לקבל בקשה כזו, ככל שתוגש, והמשיב יפעל על פי שיקול דעתו וכחכמתו, וממילא פתוחה לפני המבקש הדרך לשוב ולעתור לבית המשפט ככל שבקשתו החדשה תידחה.

14.

סוף דבר; בקשת רשות הערעור נדחית.