רע"ב 1852/99 אריאל קמרליקר נ. שירות בתי הסוהר

1.המבקש הורשע בעבירה של אינוס אותה ביצע בחברתו לחיים, לשעבר. עבירת האינוס, התאפינה באמצעי לחץ שהפעיל הנאשם על המתלוננת, כי אם לא תענה לדרישתו לקיים עמו יחסי מין יפגע הוא - הנאשם - בבן זוגה החדש של המתלוננת. ככל הנראה עבירת האינוס לא הייתה מלווה בהפעלת אלימות פיזית כלפי המתלוננת. לאחר שנגזר דינו של המבקש סווג מעמדו - לעניין חופשות - לקטגוריה א' שמשמעותה היא כי אינו זכאי לצאת לחופשות.

2.המבקש עתר לבית המשפט המחוזי כנגד סיווגו בקטגוריה א' וטען כי נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה, קרי, אי הפעלת אלימות פיזית כלפי המתלוננת אין הצדקה במקרה זה למנוע ממנו לצאת לחופשות. בהחלטתו סקר השופט המלומד את ההוראות והנהלים הנוהגים לעניין יציאת אסירים לחופשות והצביע על השיקולים השונים העומדים בבסיס שיטת הסיווג: במסגרת ההוראות והנהלים האמורים מקובל כי ביחס לעבירות מיוחדות אשר מעצם טיבן ומהותן מעידות הן על הסיכון הטמון לכאורה באסיר שהורשע, כי הנ"ל יסווג לקטגוריה א' לצרכי חופשות. כך הוא ביחס לעבירת האינוס. בהתאם לנוהל האמור שינוי הקטגוריה יעשה רק לאחר קבלת חוות דעת חיובית של מב"ן.

בעניינו של המבקש נקבע בחוות הדעת של מב"ן על בסיס ממצאי אבחון והערכה מקצועית כי "מדובר באדם המהווה סכנה ממשית לקורבן". יתר על כן המבקש נשלח על ידי המב"ן לאבחון MMPI אשר תוצאותיו מצביעות - כך קבע השופט המלומד - על כי "העותר עושה שימוש רב בהכחשה, ראציונאליזציה של מעשיו והטלת האשם והאחריות להן על אחרים". זאת ועוד. אף שבית המשפט נעתר לבקשת המבקש להפגש בין כתלי בית הכלא עם מומחה לצורך הכנת חוות דעת מטעמו, הרי שחוות דעת כזו לא הוגשה. לפיכך דחה בית המשפט קמא את העתירה.

3.בבקשה שלפני טוען המבקש כי בחוות דעת המב"ן ובהחלטת בית המשפט קמא לא ניתן המשקל הראוי לנסיבות יוצאות הדופן בביצוע העבירה, לעמדת המתלוננת עצמה אשר תומכת ביציאתו של המבקש לחופשות ולעמדת העובדת הסוציאלית. כן טוען המבקש כי האבחון הנוסף בשיטת MMPI

לא תמך בחוות הדעת הראשונית של המב"ן ועל כן לא היה מקום לקבוע כי המבקש עודנו מסוכן למתלוננת.

4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות המבקש, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. הלכה פסוקה היא כי " רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית". ( רע"ב 7/86 לואיס וייל נ' מדינת ישראל, לא פורסם).עיון בהחלטתו של השופט המלומד מגלה כי טענותיו של המבקש ביחס לנסיבות הפרטיקולריות של ביצוע העבירה, עמדת המתלוננת ועמדת העובדת הסוציאלית, כמו גם תוצאות האבחון בשיטת MMPI נבחנו ביסודיות ונשקלו הן במסגרת החלטת המשיב והן במסגרת החלטתו של בית המשפט קמא. תפקידו של בית המשפט הדן בעתירת אסיר אינו להחליף את שיקול דעתה של הרשות המחליטה בשיקול דעתו אלא לבחון אם רשות זו שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים ואיזנה ביניהם כראוי (וראו: רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי פ"ד מ"ז(3) 802). לא ניתן לומר כי החלטת הרשויות לא היתה סבירה במקרה הנדון.

הבקשה נדחית, ללא צורך לבקש עליה תשובה.