רע"ב 1860/12 מדינת ישראל נ. פלוני

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופט ש' פרידלנדר ) אשר קיבל את עתירת המשיב והורה על שחרורו לחופשה הומניטארית בתנאים מגבילים לחתונת בנו. בית המשפט נעתר לעתירה במובן זה שהעותר יצא לחופשה בת שעתיים "נטו" של השתתפות באירוע, בתוספת זמני נסיעות, ובפיקוח צמוד ובליווי רצוף של שני הערבים אשר יחתמו על התחייבות עצמית בסך של 20,000 ש"ח כל אחד, ויפקידו עירבון במזומן בסך של 5,000 ש"ח כל אחד להבטחת תנאי החופשה.

המדינה טוענת כי נוכח מסוכנותו של המשיב, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות דעת של הוועדה המחוזית לאלימות במשפחה וגילוי עריות וגורמי מב"ן, אין מקום להיעתר להוצאתו לחופשה. לשיטתה, בית המשפט קמא חרג מן ההלכה הפסוקה, המעגנת את כלל הביקורת השיפוטית הזהירה והמרוסנת על החלטותיהן של רשויות המינהל המבוססות על המלצות של גורמי מב"ן. המדינה מוסיפה כי בית המשפט קמא שחרר את המשיב לחופשה בניגוד להמלצות הגורמים המומחים לדבר. בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע ההחלטה עד לשעה 17:00 כדי ליתן למדינה שהות לבקש לערער על החלטתו. הבקשה שלפניי הגיעה לידיי בשעה 16:30 (או בסמוך לכך), והוריתי לב"כ המשיב להגיש תשובתו עד לשעה 18:00. משהוגשה התשובה, ניתנת החלטתי זו. בשל סד זמנים זה (כאשר החתונה מיועדת לשעה 20:30) לא היתה היתכנות לבירור ההיבט העקרוני שלו טענה המדינה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לא ראיתי להיעתר למתן רשות ערעור. הבעיה אינה מעוררת שאלה כללית – שכן כללי הביקורת השיפוטית ידועים היטב – כי אם שאלה יישומית, והגם שבנסיבות מתאימות ניתן להורות על מתן רשות ערעור כדי למנוע סיכון לציבור, לא ראיתי ליתן רשות ערעור בהתייחס לאיזון הקונקרטי שערך בית המשפט המחוזי שתוצאתו שהותו של המשיב בחתונת בנו למשך פרק זמן של שעתיים, בפיקוח צמוד. אני שב ומדגיש את קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה מדובר ב"פיקוח צמוד ובליווי רצוף של שני הערבים, שידם לא תזוז מתוך ידו מיציאתו מן הכלא ועד החזרתו לשם". אוסיף כי המפקחים ימנעו כל מגע בין המשיב לבין קטינות וכן כל מגע עם המתלוננות (המשיב לא התייחס לנושא זה על אף החלטתי מהיום, והנחתי היא כי אין הוא מסתייג מכך, שאם לא כן לא הייתי מתיר יציאתו). הואיל ואין לפניי בקשה חלופית של המדינה להורות על יציאתו של המשיב בליווי של גורמי המבקשת, אני נמנע מלהורות על כך ביוזמתי.

אבהיר כי אי מתן רשות ערעור בנסיבות שפורטו, אינה משום נקיטת עמדה לגופה של ההחלטה.

בכפוף לאמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.