רע"ב 1954/13 משה זוביב נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 12.3.2013 בעת"א 32973-02-13 (כב' השופט י' פרסקי ), אשר דחה את עתירת המבקש לצאת לחופשה מיוחדת בת 24 שעות לרגל אירוע בר המצווה של בנו, העתיד להתקיים ביום 18.3.2013.

2.

המבקש מצוי כעת במעצר עד תום ההליכים המשפטיים, על רקע כתב אישום שהוגש נגדו והמייחס לו עבירות של סחר בסמים מסוכנים. בראשית חודש פברואר 2013 פנה המבקש לקצינת האסירים בבית הסוהר שקמה, וביקש כי תותר יציאתו לחופשה מיוחדת בת 24 שעות. פניה זו נדחתה על ידי קצינת האסירים עוד באותו היום, תוך הפניה לסעיף 1 ו' לפקודת החופשות הקובע כי עצורים עד תום ההליכים אינם זכאים לצאת לחופשות בתקופת מעצרם.

נוכח האמור לעיל, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע. בדחותו את העתירה על הסף, קבע בית משפט קמא כי "[שירות הבתי הסוהר] פעל בהתאם לאמור בפקודה ובהתאם לכך [המבקש] אינו יכול לצאת לחופשה". נקבע כי החריג בדמות יציאה לחופשה מיוחדת עניינו בהלוויית קרוב משפחה, ואולם "בנסיבות של יציאה לחופשה לרגל בר מצווה, לא מצאתי כי על בית המשפט להשתמש בסמכותו הטבועה להתערב בהחלטת המשיב". מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

3.

לטענת המבקש, על שירות בתי הסוהר לבחון כל בקשה ליציאה לחופשה באופן פרטני ולגופו של עניין, אף אם המדובר בעציר. צוין כי שגגה נפלה בהחלטת בית המשפט המחוזי, עת קבע כי חגיגת בר מצווה אינה מנויה עם המקרים החריגים בעטיים ייעתר השב"ס ליציאת עצור לחופשה. הוסף כי המדובר באירוע מיוחד, שיש בו כדי להצדיק את יציאת המבקש לחופשה.

4.

במישור הדיוני, נוטה אני לדעה כי דרך המלך בכגון דא היא בהגשת עתירה מינהלית נגד החלטת השב"ס שלא להעניק חופשה מיוחדת בשל אירוע אישי מיוחד במסגרת המעצר. נדמה כי הדבר נכון ביתר שאת כאשר מדובר באירוע ידוע מראש כגון בר מצווה. אף לגופו של עניין, סבורני כי מקרה זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור, הואיל והמבקש לא הצביע על כך שנפלה טעות משפטית ביחס לתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. הכרעתו של האחרון מצויה היטב בדל"ת אמות הפסיקה, ומקרה זה איננו מגלה תשתית משפטית וראייתית המצדיקה התערבות או שינוי ההלכה הנוהגת. ברובד הכללי, דעתי היא שההירארכיה העולה מדרכי הפעולה של השב"ס, לפיה אין לערוך גזירה שווה בין מנהגי אבלות לבין אירוע שמחה בדמות בר מצווה, היא גישה העומדת במתחם הסבירות של הרשות. מעבר לאמור, אין המקרה דורש התייחסות להיקף שיקול הדעת של שב"ס, והביקורת המינהלית של בית המשפט בעקבותיו, ביחס להשתתפות, בדרך זו או אחרת, באירוע אישי של עצור.

5.

משלא מצאתי מקום להתערבות בהכרעת בית משפט קמא, הבקשה נדחית.