רע"ב 1962/15 אדהם ענאיה נ. שירות בתי הסוהר

1.

המבקש מרצה עונש מאסר לתקופה של 24 חודשים לאחר שהורשע בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה שנעברה כלפי מי שהיתה אותה עת בת זוגו של המבקש, להלן: המתלוננת ), שימוש ברכב ללא רשות הבעלים, נהיגה ללא רישיון, נהיגה ללא ביטוח ומספר רב של עבירות שהייה שלא כחוק בישראל. מועד שחרורו של המבקש בתום ריצוי מלוא תקופה המאסר הוא ביום 22.9.2015. מועד השחרור המנהלי אמור להיות ביום 18.8.2015. לו היה המבקש משוחרר בתום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו, היה הוא משתחרר ביום 22.1.2015.

2.

המבקש הגיש בקשה לשחרור על תנאי. ועדת השחרורים החליטה ביום 4.12.2014, ברוב דעות, לקבל את בקשת המבקש ולהורות על שחרורו על תנאי. החלטה זו ניתנה בניגוד להמלצת ועדת אלימות במשפחה, לפיה "קיים פוטנציאל גבוה לסיכון ומסוכנות מצד האסיר כלפי סביבתו".

3.

היועץ המשפטי לממשלה עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד החלטתה של ועדת השחרורים, וביום 28.12.2014 התקיים דיון בעתירה זו. בית משפט קמא פסק כי דין העתירה להתקבל ודין החלטת ועדת השחרורים להתבטל. בית המשפט נימק החלטתו זו בכך, שוועדת האלמ"ב סברה כי שחרורו של המבקש עלול לסכן את

המתלוננת - בת זוגו דאז, כלפיה נעברה עבירת האלימות שבגין ההרשעה בה מרצה המבקש את מאסרו הנוכחי. עוד נאמר בפסק הדין, כי התנהגותו של המבקש בין כתלי הכלא אינה התנהגות ראויה, כפי שעולה מהדו"חות הסודיים בהם עיין בית המשפט, וכי המבקש אינו נוטל אחריות על מעשיו כלפי המתלוננת ולא עבר כל טיפול בין כתלי הכלא. בית המשפט הוסיף וציין, כי במהלך תקופת מאסרו הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף, שעסק במעשה הטרדת בת זוג קודמת של המבקש, שאמורה היתה להעיד נגדו במסגרת ההליך הפלילי. בנוסף הוזכר, כי המבקש טרם שילם את הקנס שנגזר עליו וכי כיוון שמדובר במי שנאסר עליו לשהות בישראל, הרי שגירושו אל מחוץ לתחומי המדינה

יקשה על הפיקוח עליו.

4.

ביום 18.3.2015 הגיש המבקש בעצמו את בקשת רשות הערעור דנא. הבקשה הועברה לטיפולי רק ביום 16.6.2015 (לאחר סיום הטיפול בבקשות פטור מאגרה). תשובת המשיב לבקשה הוגשה ביום 14.7.2015. כאמור לעיל, מלוא תקופת המאסר אמורה להסתיים ביום 22.9.2015 ושחרורו המנהלי של המבקש אמור להיות ביום 18.8.2015. מדובר, אפוא, ביתרת מאסר קצרה.

המבקש מציין בבקשתו, כי מדובר באירוע אלימות בודד, שהיה בבחינת אירוע מתפתח, וגם ועדת האלמ"ב סברה כי המסוכנות כלפי נפגעת העבירה היא נקודתית ונמוכה. הוועדה לא התנגדה לאפשר למבקש להתייחד עם בת הזוג. המבקש מפנה להערכה החיובית הכלולה בדו"ח מטעם מנהל הכלא.

5.

לאחר עיון בבקשה ובכל נספחיה, לרבות החלטותיהם של ועדת השחרורים ובית משפט קמא, וכן בתשובת המשיב על נספחיה (לרבות החומר החסוי שהוצג בבית משפט קמא), מסקנתי היא, כי אין בידי להיעתר לבקשה ואין מקום ליתן למבקש רשות ערעור.

6.

תחילה יצוין, כי, ככלל, רשות ערעור לבית משפט זה כערכאה שלישית, כאשר הענין נבחן הן בוועדת השחרורים והן בבית המשפט לעניינים מינהליים, תינתן רק במקרים שיש להם השלכות אל מעבר לעניינו של האסיר שבו מדובר. כלל זה עומד בתוקפו גם במצבים בהם בית המשפט הפך את החלטת ועדת השחרורים. הבקשה דנא אינה מעוררת סוגיות בעלות השלכות רוחב וכל כולה מתמקדת בעניינו של המבקש המסוים על נסיבותיו הייחודיות.

מעבר לכך, איני סבור שיש מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים. מדו"ח ועדת האלמ"ב (לרבות חלקו החסוי) מתקבלת תמונה לא פשוטה של מערכים יחסים מורכבת ואובססיבית בין המבקש לבין המתלוננת שהיתה, ויתכן ועודנה, בת זוגו. בהקשר זה יש משקל, גם אם לא בהכרח מכריע, להמלצת ועדת האלמ"ב. כמו כן מתקבלת תמונה בעייתית בכל הנוגע להתנהגותו של המבקש בין כתלי הכלא. לענין זה יוזכר גם, כי את העבירה הנוספת של הטרדת עד, עבר המבקש במהלך מעצרו. כאמור, עבירה זו בוצעה כלפי מתלוננת אחרת, כך שמסוכנותו אינה בהכרח "ממוקדת" כפי שטוען המבקש.

נסיבות חייו של המבקש, דרוזי יליד 1988, אינן פשוטות כלל ועיקר. אביו של המבקש מתגורר בירדן ואמו בישראל. כיוון שלא נולד בישראל, הוא נחשב תושב שטחים ואין לו מעמד חוקי בישראל, אף כי משך שנים ארוכות שוהה המבקש בישראל שלא כדין. המבקש גרוש ואב לשני ילדים המתגוררים בבית אמו. כאמור לעיל, מערכת היחסים בין המבקש לבין נפגעת העבירה היא "מורכבת ופתולוגית". לרקע כל אלה יש משמעות לעובדה שהמבקש לא עבר כל טיפול משמעותי במהלך מאסרו. אכן, בחומר שלפני ניתן למצוא גם הערכות חיוביות ביחס למבקש. אין מדובר בתמונה שכולה שלילית, דבר שבא לידי ביטוי גם בחילוקי הדעות שהיו בוועדת השחרורים. ואולם, אין לומר שהמסקנה אליה הגיע בית המשפט לעניינים מינהליים מחייבת התערבות. במכלול, לרבות העובדה שלמבקש גם הרשעות קודמות, איני מוצא שבית משפט קמא שגה כשסבר שקיים סיכון לשלום הציבור אם ישוחרר המבקש וכשהביא בחשבון שיקוליו את התנהגות המבקש במהלך המאסר, כמו גם את עמדת ועדת האלמ"ב.

אשר על כן, הבקשה נדחית.