רע"ב 1975/16 יעקב משה וימר נ. שירות בתי הסוהר-מחלקת האסיר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת מ' ברנט ) בעת"א 52745-02-16 מיום 7.3.2016, בה נדחתה עתירת המבקש לצאת לחופשה חריגה.

רקע

1.

המבקש נדון לעונש של 13 שנות מאסר, שאותו החל לרצות ביום 4.6.2013, בגין עבירות מין בקטין. זהו מאסרו הראשון והוא מסווג לקטגוריה א' משטרה, עבריין מין. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי עתירה ובה ביקש לצאת לחופשה חריגה בת מספר שעות לרגל אירוע הבריתה של נכדתו שצפוי להתקיים ביום 10.3.2016. לדבריו, הוא אסיר חיובי ללא בעיות משמעת. עוד ציין כי בתו, אם הנכדה, עומדת לעזוב את הארץ בקרוב ולכן חשוב לו לראות את המשפחה בטרם הנסיעה. המשיב התנגד לבקשה בטענו כי אסיר המסווג לקטגוריה א אינו רשאי לצאת לחופשה אלא מטעמים מיוחדים ואירוע בריתה של נכדה אינו נמנה עימם. כן צוין כי משטרת ישראל מתנגדת ליציאת המבקש לחופשה משום שלא ניתן לאיין את מסוכנות המבקש בעת יציאתו לחופשה, שכן לא עבר עד עתה כל הליך טיפולי וטרם נבדק על ידי גורמי מב"ן. כן נטען כי המבקש לא מיצה הליכים באשר לא שלח אישור בדבר קיום האירוע הנטען על ידו. המבקש טען בתשובה כי לא התבקש להמציא מסמכים בדבר מקום האירוע.

2.

בהחלטתו נתן בית המשפט המחוזי את דעתו להחלטות שאליהן הפנה המבקש, אשר בהן התאפשרה חופשה חריגה של אסירים לרגל שמחה שאינה בדרגה ראשונה של קרבה. בית המשפט קבע כי אף על פי שיש מקרים שבהם התאפשרה חופשה בדרגה שניה של קרבה, במקרה דנן מדובר באסיר שטרם ריצה רבע ממאסרו וכן קיימת התנגדות של גורמי הטיפול ושל מב"ן ליציאתו לחופשה. לפיכך החלטת המשיב בדין יסודה ואין עילה להתערבות בה. בשולי הדברים ביקש בית המשפט מהמשיב כי המבקש ייבדק על ידי גורמי מב"ן, ככל שהדבר ניתן.

3.

מכאן הבקשה שלפני, שלצידה הוגשה בקשה למינוי עורך דין מטעם הסנגוריה הציבורית. המבקש טוען כי חלפו כ-14 שנים מאז ביצוע העבירה וכי הוא נוטל אחריות לביצועה. עוד הוא מציין כי הוא עבר הליך טיפולי בן 10 מפגשים וכי אין לחובתו דוחות משמעת. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספיק לעובדה כי בתו ומשפחתה עוזבות את הארץ וכי למעשה זו ההזדמנות האחרונה לראותן בטרם העזיבה. לדבריו, בנסיבות אלה שקול אירוע הבריתה לשמחה בקרבה של דרגה ראשונה. עוד טוען המבקש כי הוא ביקש לצאת לחופשה לפני חודשיים ונאמר לו כי ייבדק על ידי מב"ן, דבר שלא קרה עד עכשיו, שלא באשמתו.

4.

בתגובה לבקשת למינוי סנגור, טוען המשיב כי לשיטתו אין מקום להורות על מינוי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, בין היתר, משום שהמבקש לא הוכיח היעדר יכולת כלכלית וכן משום שביכולתו להתנסח בעברית ברהיטות ובבהירות. לגופו של עניין, טוען המשיב כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית ולכן יש לדחותה על הסף. מעבר לכך, נטען כי בהתאם לפקודות ולנהלים הרלוונטיים, יציאתו של המבקש לחופשה מיוחדת מותנית בקיומו של טעם מיוחד, כאשר האירוע הנדון אינו נחשב לטעם כזה. כן נטען כי עד כה המבקש טרם החל בהליך טיפולי בין כותלי בית הסוהר וכי משטרת ישראל מתנגדת אף היא ליציאה לחופשה, בשל העובדה שלא ניתן לאיין את מסוכנות המבקש.

דיון והכרעה

5.רצונו של המבקש להשתתף במסיבת הולדת נכדתו ולראות את בתו ומשפחתה בטרם הן עוזבות את הארץ, מובן מטבע הדברים. עם זאת, אין מנוס מדחיית הבקשה. כידוע, ההלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בעתירת אסיר, תינתן כאשר מתעוררת בעיה משפטית או נושא אחר שהם בעלי חשיבות כללית [ראו למשל: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)]. הכרעתו של בית המשפט בעניינו של המבקש סבה סביב נסיבותיו הפרטניות ולא מעוררת כל שאלה עקרונית רחבה. מטעם זה לבדו ניתן לדחות את הבקשה.

יתרה מזאת, לא שוכנעתי כי נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניינו של המבקש. בשים לב לכך שמסיבת בריתה של נכדה איננה נכללת במקרים המנויים בפקודה הרלוונטית, ככאלו המצדיקים אישור חופשה מיוחדת (בשונה מברית מילה או טקס זבד הבת לרגל הולדת בנו או בתו של האסיר), ובהתחשב בכך שמסוכנותו של המבקש טרם נבחנה על ידי גורמי מב"ן, הרי שהחלטת המשיב סבירה בנסיבות העניין.

סוף דבר, הבקשה נדחית.