רע"ב 2091/15נוגזרי ביניאשוילי נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטים: א' טל (נשיא), ז' בוסתן , ד"ר ש' בורנשטיין ) מתאריך 10.02.2015 ב-עת"א 11017-12-14, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים שלא לאשר את בקשתו לשחרור מוקדם על תנאי ממאסר.

להלן אביא את הנתונים הדרושים להכרעה.

רקע עובדתי

2.

המבקש מרצה עונש מאסר ראשון, בן 34 חודשים, בגין הרשעתו, במסגרת מספר תיקים פלילים שצורפו יחדיו, בעבירות הבאות: סחר בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, החזקת כלים להכנת סם לצריכה עצמית והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.

3.

בתאריך 20.11.2014 נדונה בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם בפני ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ). לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים והוועדה עיינה בחומר שהוגש לה, לרבות חומר חסוי – החליטה הוועדה לדחות את בקשתו של המבקש. הוועדה סברה כי על אף חוות דעת חיובית מטעם תכנית השיקום הפרטית "התחלה חדשה" – לא ניתן לקבוע שהמבקש איננו מסוכן עוד לעצמו, או לחברה. מסקנתה האמורה של הוועדה התבססה בעיקר על חוות דעת שלילית, שהוגשה מטעם הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ), שממנה עולים הממצאים הבאים: האסיר איננו מבין את חומרת מעשיו, הוא מתקשה לקחת אחריות על ביצועם, הוא שולל נזקקות טיפולית לגמילה מסמים, ואף סירב בעבר להשתלב בתכנית שכזו בביס"ר חרמון. עוד נכתב בחוות הדעת האמורה כי המבקש מביע מוטיבציה מילולית בלבד להשתלבות בתכנית שיקום. בנוסף, הוועדה ציינה כי מהמידע החסוי, שהוגש לה, ומטופס 903 (המוגש לקראת דיון בבקשה לשחרור על-תנאי של אסיר בפני ועדת השחרורים) בעניינו של המבקש, עולה כי המבקש השתמש באופן קבוע בטיפול תרופתי שניתן לאסיר אחר.

4.

המבקש עתר כנגד ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי הנכבד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אך עתירתו נדחתה ומכאן הבקשה שבפני.

טענות המבקש

5.

טענתו העיקרית של המבקש במסגרת הבקשה שלפני נוגעת להחלטתה של הוועדה לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם בשל העובדה שהוא לא לקח חלק בתכנית לגמילה מסמים במהלך תקופת מאסרו. המבקש טוען כי בית המשפט קמא הנכבד שגה משהחליט שלא להתערב בהחלטתה האמורה של הוועדה, שנתקבלה, לשיטתו, לאחר מתן משקל-יתר לשיקול האמור, וזאת על חשבון השיקולים הנוספים המנויים בגדר סעיף 9 ל חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ). המבקש סבור כי בהתחשב במכלול השיקולים בענינו, וביניהם: העובדה שמדובר במאסרו הראשון, התנהגותו החיובית במהלך תקופת המאסר, השתתפותו בקבוצות טיפול שונות והימנעותו משימוש בסמים מאז כנסיתו למאסר (אשר נלמדת, לשיטתו, מבדיקות השתן שהוא מסר במהלך תקופת מאסרו, שנמצאו נקיות מסמים) – היה על הוועדה לאשר את בקשתו לשחרור מוקדם על תנאי. לתפיסתו של המבקש, מדובר בשאלה משפטית עקרונית, המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

6.

בנוסף, המבקש מעלה מספר טענות פרטניות, אשר לגישתו מטות את הכף אל עבר שחרורו המוקדם ממאסר, אשר ניתן לסכמן בתמציתיות כך:

(א)

גורמי שב"ס הציעו למבקש להשתלב בתכנית טיפול לגמילה מסמים רק בביס"ר חרמון (בה הוא לא היה מוכן להשתתף, לטענתו, בשל הקושי שיגרם למשפחתו בעקבות מיקומו המרוחק של בית הסוהר), על אף שקיימת תכנית

מקבילה גם בכלא "רימונים", הממוקם במרכז הארץ. זאת ועוד, המבקש טוען כי על אף רצונו – אין ביכולתו לחזור בו מסירובו האמור בשלב זה, שכן יתרת מאסרו קצרה מכדי מלאפשר לו להשתלב בתכניות טיפול לגמילה מסמים המוצעת בין כותלי בתי הסוהר. זאת ועוד, המבקש סבור כי מאחר והוא לא השתמש בסמים מאז תחילת מאסרו לפני כשנתיים – אין עוד צורך לשלבו בתכנית טיפול לגמילה מסמים, שכן הוא כבר נגמל בכוחות עצמו.

(ב)

המבקש משיג על הסתמכות הוועדה על המידע המודיעיני בנוגע לשימושו בטיפול תרופתי, שניתן לאסיר אחר במהלך תקופת המאסר. בהקשר זה המבקש טוען כי המקורות לידיעות מודיעיניות מסוג זה נשאבים מדברי אסירים אחרים, ועל כן הוא מטיל ספק באיכותו של מידע זה. המבקש מוסיף כי ממילא מדובר במידע מתחילת מאסרו, ומשכך שגתה הוועדה, לתפיסתו, בקביעתה שהשימוש התרופתי נעשה "באופן קבוע".

(ג)

לבסוף המבקש מפנה לפסק דין, שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט קמא הנכבד בעתירתו של אסיר אחר, בגדרו הוחלט לשחרר על-תנאי את אותו אסיר. נטען כי לאור העקרון בדבר הצורך באחידות פסיקתית, ובהתחשב בכך שהנסיבות באותו עניין היו, לשיטתו, חמורות מהנסיבות פה, וכי גם שם האסיר לא השתלב בהליך טיפולי לגמילה מסמים – יש להורות גם על שחרורו על-תנאי של המבקש.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בבקשתו של המבקש ובמכלול החומר שהוגש על ידו – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הטעמים לכך יבוארו בקצרה להלן.

8.

הלכה היא כי רשות ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי בעתירות אסיר כנגד החלטה של ועדת השחרורים תינתן רק במקרים שבהם מעוררת הבקשה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינו של הקונקרטי של המבקש (ראו למשל: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 8348/14 אלבז נ' מדינת ישראל , בפיסקה 8 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור (24.03.2015)).

חרף ניסיונו של המבקש לשוות לטענתו נופך עקרוני – טענותיו מופנות למעשה כנגד המשקל שנתנה הוועדה לחלק מבין הנתונים הנוגעים למבקש ולהתנהלותו במהלך תקופת מאסרו. מכאן שאין בקשתו חורגת מעניינו הפרטי, ודי בכך כדי להביא לדחייתה.

9.

מעבר לנדרש אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופם של דברים. החלטת הוועדה לדחות את בקשתו של המבקש לשחרור על תנאי התבססה, בעיקרה, על שלושה טעמים: סירובו של המבקש להשתתף בטיפול לגמילה; המידע המודיעיני שתואר לעיל וחוות הדעת השלילית שהתקבלה מטעם רש"א. על אף השיקולים לזכות שהעלה המבקש במסגרת הבקשה שלפני, אשר פורטו לעיל, הנני בדעה כי בהינתן שלושת הנתונים האמורים – החלטת הוועדה היתה סבירה בנסיבות, ומשכך אינני רואה להתערב בה. בנוסף, אינני רואה מקום לקבל את טענת המבקש הנוגעת להפלייתו ביחס לאסיר אחר ששוחרר על-תנאי על ידי בית המשפט קמא, אשר הובאה בפיסקה 6(ג) שלעיל. כפי שציין בית המשפט קמא הנכבד – האסיר בעתירה שאליה הפנה המבקש לא השתלב בהליך לטיפולי לגמילה מסמים בשל

העובדה שיתרת מאסרו היתה קצרה מדי, וזאת בשונה מהמבקש שבפני אשר סירב להשתתף בטיפול האמור.

10.

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית. יחד עם זאת, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, בהתחשב בפער בין חוות הדעת מטעם רש"א, לבין זו שהוגשה מטעם מרכז "התחלה חדשה" – יש מקום לשלוח את המבקש לקבלת חוות דעת נוספת מטעם רש"א בהקדם, ועל זו לשקול מחדש את האפשרות לכלול את המבקש בתכנית שיקום המוצעת מטעמה לאסירים שמשוחררים על-תנאי, וזאת בכפוף להשתלבותו בתכנית טיפול לגמילה מסמים במקביל, מחוץ לכותלי בית הסוהר.

לאחר שתתקבל חוות הדעת המעודכנת כאמור, ובמידה שהיא תהיה חיובית – יוכל המבקש לפנות לועדת השחרורים בבקשה לקיים דיון חוזר בעניינו, בהתאם לסעיף 19(5) ל חוק שחרור על תנאי .