רע"ב 2295/03 מחמד אבו עווילי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע, בשלושה אישומים נפרדים, שנדונו בפני שלושה מותבים שונים של בית משפט השלום בבאר-שבע, בעבירות של התפרצות, גניבות רכב ופריצה לרכב, התחזות וכניסה לישראל שלא כדין. בגין עבירות אלה נגזרו על המבקש, בסך הכל, שלושים חודשי מאסר לריצוי בפועל. לאחר שסיים לרצות שני שלישים מעונשו, הגיש המבקש בקשה לשחרור מוקדם. ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר נענתה לבקשתו, וזאת על שום עברו הפלילי הכמעט נקי והתנהגותו החיובית בבית הסוהר. הוועדה קבעה, כי ביצוע עבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל אינו מלמד, כשלעצמו, על מסוכנותו של המבקש. עוד ציינה הוועדה כי העבירות שביצע המבקש לאחר שנכנס לישראל "אינן מן החמורות שבספר החוקים, באשר מדובר בעבירות רכוש". לבסוף קבעה הוועדה, כי "החזקה לגבי מאסר ראשון היא שאדם שנידון למאסר למד את הלקח והורתע מן המאסר", וכי אין מקום "להוציא מכלל חזקה זו תושב שטחים". המדינה עתרה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כנגד החלטת הוועדה. עתירתה נתקבלה, והחלטת ועדת השחרורים בוטלה. עתה עותר המבקש לביטול החלטת בית המשפט המחוזי ולהשבת החלטת ועדת השחרורים על כנה. לטענתו, החלטתה של ועדת השחרורים נסמכה על מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ולא חרגה ממתחם הסבירות. ולפיכך לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי.

2.לאחר שבחנתי את טענות המבקש ואת תגובת המדינה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט קבע, כי ועדת השחרורים לא מילאה כנדרש חובתה, ונימקה את החלטתה בהנמקות כלליות, הנסמכות על עברו הפלילי של המבקש ועל סוג העבירות שביצע, במקום לבדוק בדיקה פרטנית את החשש למסוכנותו לבטחון הציבור. לגופו של עניין ציין בית המשפט קמא, כי בנסיבות המקרה, קיים חשש למסוכנותו של המבקש לשלום הציבור, אם ישוחרר לפני תום מאסרו. מסוכנותו של המבקש נלמדת, כך קבע בית המשפט, מהעובדה שבפרק זמן קצר יחסית, נכנס המבקש לישראל שלא כחוק, וביצע עבירות שונות כנגד הרכוש. לכך יש להוסיף את העובדה שהמבקש התחזה לאחר בפני השוטרים, בפני ערכאות המשפט שדנו בעניינו, וכן בפני ועדת השחרורים – והכל בנסיון להמלט מן הדין. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, קיים חשש למסוכנותו של המבקש לשלום ציבור, ואין מקום לשחררו שחרור מוקדם. איני רואה מקום להתערב בהחלטה זו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.