רע"ב 2372/20 משה בן משה נ. שירות בתי הסוהר - מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ע' דרויאן-גמליאל ) אשר ניתנה ביום 29.3.2020 בעת"א 41793-03-20. החלטה זו דחתה את עתירתו של המבקש להורות לשירות בתי הסוהר (להלן: שב" ס ) להוסיף לתנאיו ארבע שעות של שיחות טלפוניות מדי יום עם באי כוחו.

הרקע לבקשה

2.

ביום 22.3.2020 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי, ובה ביקש להורות לשב"ס להוסיף לו ארבע שעות שיחה מדי יום, לטענתו בשל הצורך להיות בקשר עם עורכי דינו נוכח ההליכים המשפטיים הרבים שאותם הוא מנהל – זאת, בהתחשב בכך ששב"ס אינו מאפשר מפגשים פיזיים עקב מצב החירום אשר נכפה על המדינה על ידי נגיף הקורונה. בית משפט קמא אפשר למבקש לקיים שעתיים נוספות של שיחה באופן חד פעמי ביום 25.3.2020 כדי שבא-כוחו יקריא לו בקשת רשות ערעור שנכתבה בעניינו.

3.

ביום 25.3.2020 הגיש שב"ס את תגובתו, בה טען כי היענות לבקשת המבקש תיצור חוסר שוויון בינו לבין אסירים אחרים שמנהלים תיקים פליליים רחבי היקף. עוד נטען כי המבקש הגיש את בקשתו בטרם מוצה ההליך המינהלי בעניינו. שב"ס הוסיף וטען, כי ביום 25.3.2020 נתקבלה אצלו החלטה ארגונית אשר קבעה כי נוכח המגבלות החלות על כלל בתי הסוהר בתקופת החירום בצל התמודדותו של שב"ס עם נגיף הקורונה – ובכללן ביטול ביקורי משפחות ומניעת כניסתם של עורכי דין אל כותלי בתי הסוהר – תורחב מכסתן של שיחות הטלפון, בתקופה זו בלבד, לשלוש שעות שיחה ביום לכל אסיר באגף ההפרדה, כולל המבקש.

4.

ביום 27.3.2020 הסכים בא-כוח המבקש למתן החלטה בעתירה על סמך הטיעונים בכתב. ביום 29.3.2020 דחה בית משפט קמא את העתירה בציינו כי לא נמצא בסיס להתערבות בהחלטתו המנהלית של שב"ס. בית המשפט ציין כי ההליך שלטענת המבקש מצריך הכנה דחופה טרם נקבע לדיון, ולכן לא מדובר בצורך אקוטי בהיוועצות. בנוסף, ציין בית המשפט כי לדעתו החלטת שב"ס לזכות את כלל האסירים בשלוש שעות שיחה יומיות היא סבירה ומידתית בהתחשב בנסיבות.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקש

5.

המבקש טוען כי שגה בית משפט קמא בכך שלא האריך את הזמן שמוקצה לו לשיחות טלפון ולו לתקופה מוגבלת. לטענתו, אם לא יתאפשר לו זמן נוסף, הוא לא יוכל להיערך כיאות להליכים שאותם הוא מנהל. המבקש מוסיף וטוען, כי בתי משפט שונים הוסיפו לאסירים שעות שיחה נוספות בנסיבות דומות לאלו שלו.

6.

בהתייחס למדיניות השוויון של שב"ס – המבקש טוען כי הוא מצוי בסכנת חיים ותוחלת חייו קצרה, ולפיכך עניינו אינו דומה לזה של שאר האסירים. בנוסף, שב"ס הרע, לטענתו, את תנאי המחייה שלו, חרף מחלתו, כאשר העביר אותו לאגף ההפרדה הארצית בכלא רימונים, ועל כן יש דחיפות מיוחדת במיצוי ההליכים שבעניינו.

7.

לטענת המבקש, דחיית עתירתו פוגעת ביכולתו לנהל הליך הוגן ולממש את זכותו החוקתית להיוועצות עם באי-כוחו. המבקש מוסיף וטוען, כי בעטיה של פגיעה צפויה זו בניהול הליך הוגן יש לראות את מקרהו כמשתייך לאותם מקרים חריגים שבהם מן הדין ליתן רשות ערעור.

8.

כמו כן מציין המבקש בבקשתו, כי מן הדין הוא שנגמיש את הדרישות המוקדמות לשמיעת בקשות רשות ערעור בקשר לעתירות אסירים המוגשות לפי סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971. בקשתו הנוכחית, לפי דבריו, כמוה כערעור "בגלגול שני" – זאת, מאחר שההליך בו נקט בבית משפט קמא תקף את החלטת הרשות המינהלית לראשונה.

דיון והכרעה

9.

סבורני כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן זו איננה מעוררת שום שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית אשר חורגת מעניינו הפרטני של המבקש, כנדרש בבר"ע 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986) (להלן: הלכת וייל ). הכרעה בעניין תנאי הכליאה של אסיר ומימושם הינה אינדיווידואלית מעצם טבעה ותחומה לדל"ת אמותיו של כל מקרה ספציפי. המבקש אף הגדיל ובידל את עצמו משאר האסירים בהתייחס למצבו הייחודי, ועל כן הסוגיה שהוא מעלה איננה כללית.

10.

בנסיבות אלה, אינני רואה שום הצדקה להתיר למבקש לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי; ואינני מוצא שום סיבה לעיין מחדש בהלכת וייל . למעלה מן הנדרש, אעיר כי מדיניותו של שב"ס ביחס לקביעת מכסות לשיחות טלפון של אסירים, אשר תוארה לעיל, ממילא איננה לוקה אי-סבירות אשר עשויה להצדיק התערבות שיפוטית.

11.

אשר על כן, הבקשה נדחית.