רע"ב 2412/07 אליעזר טוויל נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בעתירת אסיר, ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר.

1.

המבקש הורשע לפי הודאתו בבית משפט השלום בעבירות של העלבת עובד ציבור, התנגדות למעצר והתנהגות פרועה במקום ציבורי. בית המשפט לא גזר על המבקש עונש מאסר בגין הרשעתו זו, אך קבע כי יופעל עונש מאסר על תנאי של חודש אחד שהיה תלוי נגד המערער בשל הרשעה קודמת. בית המשפט קבע כי המבקש ירצה את עונשו בעבודות שירות. המבקש היה אמור להתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 25.6.2006 אולם לא התייצב ואף לא הודיע על כך. כשפנו אליו נציגי השב"ס הסביר המבקש כי אביו נפטר יומיים לפני מועד ההתייצבות. לפיכך הוסכם בינו לבין השב"ס שיתייצב לאחר תום השבעה. ואולם גם לאחר תום השבעה לא התייצב המבקש ואף ניתק קשר עם נציגי השב"ס. רק ב-16.7.2006 נוצר עימו קשר שוב ואז הודיע המבקש כי הוא יתייצב לריצוי העונש בתום שלושים ימי האבל. לפיכך סוכם על התייצבותו ביום 23.7.2006. גם במועד זה לא התייצב המבקש. שוב נוצר עימו קשר ושוב נקבע מועד חדש להתייצבותו. לאחר שהמבקש לא התייצב גם במועד זה החליט הממונה על עבודות השירות להפסיק מנהלית את עבודות השירות והורה כי המבקש ירצה את עונשו במאסר. על החלטה זו הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט לענינים מינהליים. בדיון בבית המשפט לא חלק המבקש על כך שמבחינה משפטית קיימת עילה להפסקת עבודות השירות אולם ביקש הוא מבית המשפט כי ינהג בו מידה של חסד. בית המשפט קבע כי התנהגותו של המבקש מפגינה זלזול בוטה, וכי שירות בתי הסוהר נהג בו במידה של חסד מעל ומעבר לשורת הדין. לפיכך קבע בית המשפט כי ההחלטה על הפסקת עבודות השירות הינה סבירה ואין מקום להתערב בה. עם זאת נעתר בית המשפט חלקית לבקשת המבקש ועיכב את כניסתו למאסר עד ליום 18.3.2007. על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים מבקש המבקש לערער לפני.

2.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק למצבו הקשה של המבקש ולעובדה שאביו נפטר בסמוך למועד בו היה אמור להחל לרצות את עונשו. המבקש אף הציג אישור לכך שהיה מאושפז בעבר במוסד פסיכיאטרי וטוען שמות אביו פגע בו קשות מבחינה נפשית. המבקש מוסיף גם טענות עובדתיות לפיהן עזב את ביתו ולכן לא קיבל את הודעות שירות בתי הסוהר. הוא אף טוען טענות בדבר ההליך בו הורשע ובגינו הוטלו עליו עבודות השירות. המבקש שב ומודה כי טענותיו אינן במישור המשפטי אלא אך במישור החסד.

3.

אין בידי לקבל את בקשת רשות הערעור. ראשית, הלכה היא כי בקשה מעין זו תתקבל רק אם היא מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית (ראו רע"ב 8/86 וייל נ' מדינת ישראל

(מיום 26.6.1986)). בענייננו המבקש הודה שנימוקיו לבקשה כלל אינם במישור המשפטי. ברי כי גם טענות בדבר ההליך הראשי בו הורשע המבקש ונגזר דינו אין מקומן בבקשת רשות ערעור על החלטת הממונה להפסיק את עבודות השירות. שנית, התנהלות הרשויות בעניינו של המבקש אמרה כולה חסד ורחמים. אכן, צדק בית המשפט לענינים מינהליים כשקבע כי כבר אי התייצבותו הראשונה של המבקש, בלא שהודיע על כך, היוותה לכשעצמה עילה להפסקה מנהלית של עבודות השירות. חרף זאת, ולאור נסיבותיו האישיות של המבקש הלכו רשויות השב"ס מספר צעדים לקראתו בעוד הוא שב ומפר את הסיכומים. גם בפני בית המשפט לענינים מינהליים וגם בפניי ביקש המבקש כי ננהג בו משום מידה של חסד. ואולם מקום בו המבקש זלזל באופן כה בוטה בחובותיו, לאחר שהרשויות כולן נהגו בו לפי מידת הרחמים, לא מצאתי כי נותר מקום לחרוג בעניינו של המבקש ממידת הדין המחייבת את הפסקת עבודות השירות.

4.

הבקשה נדחית ועימה נדחית מאליה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.