רע"ב 2510/97 אבו רמדאן עיסא נ. ועדת השחרורים

המבקש מרצה עונש של שמונה שנות מאסר בגין סחר בסמים, שימוש בסמים מסוכנים ואחזקת סמים לצריכה עצמית. תאריך תום מאסרו הינו ביום 7.3.2000.

ביום 20.2.97 נדונה בפני וועדת השחרורים בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם בניכוי שליש ממאסרו.

בהחלטת הוועדה נקבע, כי המבקש ישוחרר בטרם סיום המאסר, אולם רק בתאריך 10.7.98, ולא ביום 10.3.97 (כפי שביקש המבקש). הוועדה ציינה בהחלטתה, כי הגם שהוכח בפניה כי המבקש נמצא בהליך שיקומי והוא מתפקד בצורה חיובית, הרי שלאור מידע גלוי וחסוי שהובא בפניה, קיים עדיין חשש כי שחרור מוקדם של המבקש יביא לניצול וקידום עסקיו הפליליים. לפיכך הוחלט, כאמור, על שחרור מוקדם חלקי.

על החלטה זו הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. טענתו היתה, כי נימוקי הוועדה אינם סבירים וכי המידע עליו התבססה הוועדה היה לקוי, וחלקו מיושן ולא רלבנטי עוד. בהחלטתו מיום 15.4.97 דחה בית המשפט את הערעור. בית המשפט ציין, כי החלטת הוועדה - סבירה היא, שכן הוועדה איזנה כראוי בין העדויות על התקדמותו של המבקש בשיקומו לבין המידע החסוי שנמסר לה. בית המשפט אף ציין, כי מהתרשמותו הוא מן המידע, אכן יש רגליים לסברה כי המבקש לא זנח כליל את דרך הפשע, ולפיכך בדין החליטה הוועדה לקצר רק בחלק את מאסרו של המבקש.

על החלטה זו מונחת בפני בקשת רשות ערעור. המבקש חוזר על נימוקיו בפני הערכאה דלמטה, ועיקרם היעדרו של מידע מוצק הקושר אותו לעיסוק או סיכוי לחזור ולעסוק בפשע. המבקש מדגיש, כי עמדת המשיבה לגבי המידע לוקה בחסר, שכן בה בעת שהתאפשר לה לצאת לחופשות ולעבוד מחוץ לכותלי הכלא, לא מתאפשר לו שחרור מוקדם מלא. כן מציין המבקש, כי אין לו כל אינטרס ועניין לחזור לפעילות עבריינית בהיות מאסר על תנאי תלוי ועומד בעניינו.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. החלטת וועדת השחרורים התבססה על מידע שהובא בפניה, ובהחלטתה ניתן משקל הן למידע זה והן לנסיבותיו האישיות ושיקומו של המבקש. בית המשפט המחוזי עיין בחומר האמור, ומצא אף הוא כי אכן ישנו חשש בשחרור מוקדם מלא של המבקש. בנסיבות אלה, לא מצאתי בהחלטות ובהליכים פגם או עילה, שיש בהם כדי להצדיק את התערבותנו (ראה: בג"ץ 287/82 היועץ המשפטי לממשלה נ' וועדת השחרורים , פ"ד לז(3) 264, 267). לפיכך, דין הבקשה להידחות.