רע"ב 2517/11ח'דר אוב עסב נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיאה א' טל) מיום 16.3.2011, בה נדחתה עתירה שהגיש המבקש נגד סיווגו כאסיר אלימות במשפחה ונגד החלטת המשיב שלא לשלבו בסבב חופשות.

העובדות הצריכות לעניין והחלטתו של בית משפט קמא

1.

המבקש מרצה עונש מאסר בגין שלושה הליכים שהראשון שבהם הוא הנוגע לעניינו ובו הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 25.10.2010 (על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון) בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שידול להצתה, איומים והדחה בחקירה. על פי כתב האישום המתוקן שבפרטיו הודה המבקש, הגיעה דועא עמודי, גרושתו (להלן: דועא ), ביחד עם חברתה (להלן: המתלוננת ) לאסוף את חפציה מביתו, בו התגורר גם עם אחיינו (להלן: הנאשם 2 , וביחד עם המבקש: הנאשמים ). באותו מעמד איים המבקש על המתלוננת כי במידה ודועא תעבור להתגורר בביתה של המתלוננת בירושלים, הוא ישרוף את דירתה, ואף שידל את הנאשם 2 לעשות כן. משהעבירה דועא את חפציה מדירת המבקש לדירת המתלוננת, הגיע אליה המבקש עוד באותו היום, מצא בה את בגדיה של דועא, ואיים על המתלוננת פעם נוספת כי ישרוף את דירתה. בליל 11.6.2010, לאחר שהנאשמים קשרו קשר למימוש תוכניתם, הגיע הנאשם 2 לדירת המתלוננת, שפך חומר דליק על דלתה ועל הכביסה אשר הייתה תלויה מחוצה לה, וכן הכניס שבבי עץ לחור המנעול. לאחר מכן הצית הנאשם 2 את הדלת ונמלט מן המקום. משנעצר הנאשם 2 בחשד לביצוע ההצתה התקשר המבקש אל המתלוננת וקיים עימה מספר שיחות בהן ביקש כי תבטל את תלונתה תמורת תיקון הדלת. בגזר הדין מיום 25.10.2010, ועל יסוד הסדר הטיעון, נדון המבקש לשנים עשר חודשי מאסר בפועל, לשנת מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת הצתה ולשלושה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת אלימות (להלן: ההליך הראשון ). ההליך השני בו נגזר על המבקש עונש מאסר הוא הליך שהתנהל בבית משפט השלום בירושלים ובו הורשע המבקש בעבירות של הטרדה ואיומים כלפי חבר כנסת וכלפי עוזר פרלמנטרי של חבר כנסת, בכך שקילל אותם ואיים עליהם בפגיעה בגופם. בגין כך נגזרו על המבקש ביום 18.1.2011 שנים עשר חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו במצטבר למאסר שנגזר עליו בהליך הראשון, ושישה חודשי מאסר על תנאי. ההליך השלישי, אשר במסגרתו גזר בית משפט השלום בירושלים על המבקש ביום 21.3.2011 שנתיים מאסר, הוא הליך שבו צורפו שבעה תיקים פליליים שהתנהלו נגדו ונקבע כי המאסר שנגזר כאמור ירוצה בחופף לעונשי המאסר שנגזרו על המבקש בהליך הראשון והשני.

המבקש החל לרצות את מאסרו ביום 14.6.2010 (יום מעצרו) ומועד שחרורו המנהלי המלא עתיד לחול ביום 9.5.2012.

2.

הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) החליטו שלא לשלב את המבקש בסבב חופשות לעת הזו, בין היתר, נוכח מידע מודיעיני הנוגע להתנהגותו השלילית בעת ריצוי מאסרו. כמו כן, התבקשה בעניינו חוות-דעתה של הוועדה המחוזית לטיפול באלימות במשפחה (להלן: ועדת אלמ"ב או הוועדה ), נוכח הרקע לביצוע העבירות בהן הורשע בהליך הראשון בגינן הוגדר כ"אסיר אלימות במשפחה" (להלן: אסיר אלמ"ב ). בחוות-דעתה מיום 26.1.2009, לא המליצה הוועדה על יציאתו של המבקש לחופשות, בקובעה כי רמת מסוכנותו גבוהה. בכלל זה ציינה הוועדה כי המבקש לא עבר כל תהליך טיפולי "בתחום העבירה", כי הוא אינו מגדיר עצמו כאדם אלים, כי הוא נוטה למזער את חומרת מעשיו ולהשליך את האחריות להם על הנאשם 2, וכי הוא מציג עצמו ואת יחסיו עם דועא באור חיובי. כן עמדה הוועדה על עברו הפלילי העשיר של המבקש והוסיפה כי הובא בפניה חומר חסוי שיש בו כדי לחזק את מסקנתה.

משכך הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בה הלין על החלטת המשיב שלא להוציאו לחופשות ועל סיווגו כאסיר אלמ"ב, וכן ביקש לצאת לחופשה חריגה לרגל חתונת אחותו אשר התקיימה ביום 25.3.2011 במזרח ירושלים. לתמיכה בעתירתו הציג המבקש, בין היתר, מכתב מהפרקליט אשר טיפל בעניינו במסגרת ההליך הראשון, בו נכתב כי המבקש "לא הורשע בעבירות שעניינן אלימות במשפחה, והעבירות בוצעו כלפי המתלוננת ולא כלפי [דועא], שצוינה כגרושתו בכתב האישום"; עוד הציג המבקש תצהירים של דועא ושל המתלוננת, בהם נכתב כי השתיים אינן מתנגדות לשחרורו של המבקש לחופשות, ודועא אף הצהירה כי היא איננה מאוימת או מפחדת משחרורו כאמור.

4.

בהחלטתו מיום 16.3.2011 דחה בית המשפט את העתירה, בציינו כי עיון בפרטי כתב האישום נשוא ההליך הראשון, כמו גם בחוות-דעת ועדת אלמ"ב, מעלה כי המבקש "נכנס לגדר הגדרה של 'אסיר אלמ"ב' שכן הרקע לביצוע העבירות בהן הורשע הוא מערכת היחסים [בינו] לבין גרושתו, ומשכך מוצדקת הייתה החלטת ועדת אלמ"ב לראות בו כמי שיציאתו לחופשה תלויה, בין השאר, בחוות דעת חיובית מטעמה". בית המשפט הוסיף וציין כי הוא אינו מתעלם מן האמור בתצהיריהן של המתלוננת ושל דועא, אך קבע כי "הדברים אינם מתאמתים בחלק החסוי של דו"ח ועדת אלמ"ב מהנימוקים המופיעים באותו חלק". לבסוף ציין בית המשפט כי עיון במידע המודיעיני שהוצג בפניו מעלה כי התנהגותו של המבקש במהלך מאסרו הייתה שלילית, והדבר תמך בהתנגדותו של המשיב להוצאת המבקש לחופשה, לרבות החופשה המיוחדת שהתבקשה, בהתחשב במקום החתונה.

טענות הצדדים

5.

בבקשה שלפניי שב המבקש ומלין על סיווגו כאסיר אלמ"ב, כמו גם על החלטת המשיב שלא להוציאו לחופשות, המבוססת לטענתו בעיקרה על סיווג זה. המבקש טוען כי הואיל ובקשתו מכוונת נגד החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים ביושבו כערכאה שיפוטית ראשונה , יש לראותה כערעור בזכות ולא ברשות, ולטעמו יש ליתן להוראת סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 פרשנות מרחיבה שתעלה בקנה אחד עם זכות הערעור החוקתית המעוגנת בסעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה. לחלופין טוען המבקש כי יש מקום ליתן רשות ערעור בעניינו, הואיל ובקשתו מעלה שאלות משפטיות כלליות בעלות חשיבות רבה, הנוגעות בין היתר לצורך בקביעת אמות מידה לסיווגם של אסירים כבעלי פרופיל אלמ"ב, על מנת למנוע מן הוועדה להפעיל את שיקול-דעתה באופן שרירותי. המבקש מוסיף וטוען כי העבירות בהן הורשע בוצעו כלפי המתלוננת, שאיננה גרושתו, ומשכך הוא סבור כי לא היה מקום בנסיבות העניין לסווגו כאסיר אלמ"ב. לתמיכה בטענותיו שב המבקש ומפנה למכתב מטעם הפרקליט שטיפל בעניינו במסגרת ההליך הראשון ולתצהיריהן של דועא ושל המתלוננת. לבסוף טוען המבקש כי המידע באשר להתנהגותו השלילית בבית הסוהר איננו מעודכן.

6.

המשיב מצידו סבור כי דין הבקשה להידחות על הסף, בהדגישו כי אין היא מעלה בעיה משפטית עקרונית או שאלה שחשיבותה כללית. לשיטתו, הוראותיהם של פקודת נציבות שירות בתי הסוהר מספר 04.40.00, שעניינה "חופשות אסירים" (להלן: פקודת החופשות או הפקודה ) ושל תקנון עבודה סוציאלית מעגנות את אמות המידה הנדרשות לצורך סיווגו של אסיר פלוני כאסיר אלמ"ב, ומשכך הוא סבור כי הבקשה דנן נעוצה בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, אשר עמדו בבסיס ההחלטות שנתקבלו בעניינו. המשיב מוסיף וטוען כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. אשר לסיווגו כאסיר אלמ"ב, טוען המשיב כי העבירות בהן הורשע המבקש מהוות עבירות אלימות במשפחה כהגדרתן בפרק א' לפקודת החופשות (המפנה לעניין הגדרת "בן משפחה" לחוק מניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991), ולתמיכה בטענתו זו הוא מפנה להלכה לפיה יש לפרש את המונח "בן משפחה" שבפקודה פרשנות תכליתית לפיה במקרים בהם בוצעו העבירות "בהקשר משפחתי" רשאיות הרשויות – טרם הוצאתו של אסיר לחופשה – לבקש את חוות-דעתה של הוועדה. מכל מקום, כך נטען, ברי כי המבקש מהווה לכל הפחות אסיר בעל פרופיל אלימות במשפחה

(להלן: פרופיל אלמ"ב ), וזאת בשים לב להגדרה המצויה בפקודה לעניין זה ומשום שאין מחלוקת כי הרקע למעשיו קשור ביחסיו עם גרושתו. עוד מדגיש המשיב כי אין לאסיר זכות קנויה לצאת לחופשות, שהינן פריבילגיה שהענקתה כפופה לשיקול דעתן של הרשויות ובגדרו הן נדרשות לערוך איזון בין רצונו של האסיר לבין אינטרסים אחרים, שהמרכזי בהם הינו ההגנה על שלום הציבור ובטחונו. בענייננו, נוכח סיווגו של המבקש כאסיר אלמ"ב (ולכל הפחות כבעל פרופיל אלמ"ב), נוכח התרשמות הוועדה מרמת מסוכנותו הגבוהה, ונוכח המידע באשר להתנהגותו השלילית במהלך מאסרו, טוען המשיב כי ההחלטה שלא להוציא את המבקש לחופשות לעת הזו הינה סבירה, ראויה, ואינה מקימה כל עילה להתערבות.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנימוקיה וכן בחומר המודיעיני החסוי שהוצג בבית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כעולה מתגובת המשיב, החלטתו שלא להוציא את המבקש לחופשות יסודה בשניים: חוות-דעתה של ועדת אלמ"ב בדבר מסוכנותו של המבקש ומידע מודיעיני באשר להתנהגותו השלילית במהלך מאסרו. טענת המבקש לפיה לא היה מקום לבקש בעניינו את חוות-דעתה של הוועדה דינה להידחות, ובצדק הפנה המשיב בהקשר זה להגדרתו של אסיר "בעל פרופיל אלמ"ב" שבסעיף 4.ד.3.ג בפרק א' בפקודה, הקובעת:

אסירים המרצים מאסר בגין עבירת אלימות שלא בוצעה כלפי "בן משפחה", אולם הרקע לביצוע העבירה קשור במערכת יחסים זוגית או משפחתית של האסיר".

כעולה מכתב האישום בהליך הראשון שבפרטיו הודה המבקש ברי כי ההקשר והרקע לביצוע המעשים שבגינם הורשע נוגעים למערכת יחסיו עם גרושתו, הגם שאלה כוונו כלפי רכושה של המתלוננת. לעניין זה יודגש כי אין משמעות לכך שמערכת היחסים בין המבקש לגרושתו באה לסיומה טרם ביצוע המעשים (והשוו בהקשר זה עם הוראת סעיף 4.ד.2 בפרק א' לפקודת החופשות, בו מוגדר "בן זוג" כ"מי שמקיים או שקיים מערכת יחסים זוגית, באופן קבוע או ארעי..." ). במצב דברים זה, ובשים לב להוראת סעיף 4.א.3 לפרק ו' לפקודה הקובעת כי "אסיר שנדון למאסר העולה על שישה חודשים והינו בעל פרופיל אלימות במשפחה, יופנה עניינו לוועדה לאלימות במשפחה", בדין ביקש המשיב את חוות-דעתה של הוועדה טרם החלטתו בדבר הוצאת המבקש לחופשות. משדנה ועדת אלמ"ב בעניינו של המבקש ומצאה כי מסוכנותו גבוהה, אין למצוא פגם בהחלטת המשיב שדחה את בקשת המבקש לצאת לחופשות בהסתמך על חוות דעת זו. המידע המודיעיני בדבר התנהגותו השלילית של המבקש בכלא, שעמד אף הוא בבסיס החלטת המשיב, מחזק אף הוא מסקנה זו. בהינתן כל אלה, נראה כי צדק בית משפט קמא בקובעו שאין מקום להתערב בהחלטת המשיב.

הבקשה נדחית.