רע"ב 2607/14 שלומי אוחיון נ. מדינת ישראל

מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגן הנשיא א' טל ), שלפיה דרישת המשיב כי המבקש ישתלב פעם נוספת בקבוצת טיפולית לשליטה בכעסים אינה בלתי סבירה.

1.

המבקש מרצה עונש מאסר בן 12 שנים בגין עבירה של ניסיון לרצח ועבירות נוספות. בעקבות מידע מודיעיני, הועבר המבקש לכליאה בתנאי הפרדה בבית סוהר איילון בו ריצה את מאסרו באותה העת. כתוצאה מכך, לא התאפשר למבקש להגיע לשני המפגשים האחרונים של הקבוצה הטיפולית לשליטה בכעסים בה השתתף. המבקש הגיש עתירת אסיר בעניין העברתו לאגף הפרדה וסיום ההליך הטיפולי. בסמוך לאחר מכן, החליט המשיב על העברת המבקש לאגף פתוח בכלא רימונים.

במסגרת דיון המשך בעתירה, ניתנה החלטה שלפיה - "לאור נסיבות העברתו של העותר מכלא איילון לכלא רימונים, מתבקשים גורמי הרווחה בכלא רימונים לשלב את העותר בהמשך ההליך הטיפולי שבו הוא החל בכלא איילון במועד קרוב ככל האפשר וכן אין לזקוף לחובתו של העותר לכל צורך שהוא את העובדה שלא השתתף בשני מפגשים שהתקיימו בקבוצה לשליטה בכעסים לאחר העברת העותר מהאגף בכלא איילון שבו יכול היה להשתתף באותה קבוצה". בכפוף לכך, נדחתה העתירה (להלן: ההחלטה הראשונה ).

המשיב ביקש לשלב את המבקש בקבוצת שליטה בכעסים בכלא רימונים, באגף אחר מזה שאליו שובץ. המבקש סירב לכך, והגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט שלפיה המשיב אינו מקיים את ההחלטה הראשונה (להלן: הבקשה לביזיון ). המשיב הגיש בתגובה הודעת הבהרה, שלפיה המבקש נדרש להשתתף בקבוצה הטיפולית פעם נוספת מאחר ונתרם ממנה רק באופן חלקי.

במסגרת דיון שהתקיים בבקשה לביזיון נקבע כי דרישת גורמי הטיפול במשיב – כי המבקש ישתלב פעם נוספת בקבוצת שליטה בכעסים – אינה דרישה בלתי סבירה או בלתי מקצועית (להלן: ההחלטה השנייה ). מכאן הבקשה שבפניי.

2.

לטענת המבקש, בית משפט קמא פעל שלא בסמכות מששינה את ההחלטה הראשונה, במסגרת הבקשה לביזיון. כך אירע שדווקא בקשת המבקש לאכוף את ההחלטה הראשונה הביאה להיפוכה לרעתו, ומבלי שהמשיב ערער או ביקש עיון חוזר

בהחלטה הראשונה. המבקש מלין גם על עמדת המשיב לגופה, שלפיה היתרמותו החלקית מהקבוצה בה השתתף מצדיקה שילובו בקבוצה נוספת. המשיב סבור כי יש לדחות את הבקשה – הן על הסף והן לגופה.

3.

לאחר עיון בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מההחלטה השנייה עולה כי בית משפט קמא לא שינה מהחלטתו הראשונה, אלא אך הבהיר כי עמדת המשיב אינה מהווה הפרה שלה. כפי שצוין בהחלטה השנייה, "חזקה על גורמי הטיפול במשיב שיבחנו את השתלבותו של העותר בקבוצת שליטה בכעסים, אם יסכים להשתלב בה, אף לפני תום השתתפותו בקבוצה ובהתאם להיתרמותו ממנה ישלבו אותו בהליך טיפולי אחר". כל שנקבע בהחלטה הראשונה הוא כי אין לזקוף לחובת המבקש את היעדרותו משני המפגשים האחרונים. ואכן, מעמדת המשיב – שאומצה בבית המשפט המחוזי – עולה כי היעדרות זו אכן לא נזקפה לחובתו. ההצעה לשלבו בקבוצה נוספת נבעה מטעמים אחרים, מוצדקים על פניהם ובתחום המומחיות של גורמים מקצועיים אצל המשיב. עוד אעיר כי, על פני הדברים, הסתייגות המבקש משילובו בקבוצה נוספת נבעה גם, אם לא רק, משיקולים שאינם רלוונטיים ולוותה בהצבת תנאים שונים שלא היה זה ממקומו להציב. בכל מקרה, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה השנייה המצדיק התערבות ערכאה זו.

אוסיף, כי חרף ניסיון המבקש לעטות לבקשתו אדרת כללית ועקרונית, אין הדבר כן. כאמור, בית משפט קמא לא שינה את ההחלטה הראשונה במסגרת ההחלטה השנייה, ולא ישב כערכאת ערעור על החלטתו הוא. ההחלטה השנייה אך הבהירה, בגדר דחיית הבקשה לביזיון, כי אין בפעולות המשיב משום הפרה של ההחלטה הראשונה. ההחלטות מעוגנות בנסיבות האישיות והספציפיות של המבקש וגם מטעם זה איני רואה הצדקה ליתן רשות ערעור.

אכן, ניתן להבין במידה מסוימת את עמדתו של המבקש, לפיה חש הוא, מבחינה סובייקטיבית, כי "נענש". ולא היא. המטרה היא טיפולית ושיקומית. על המבקש לזכור כי עבר עבירה חמורה ונדרשים כוחות נפש וסבלנות כדי לעבור שינוי אישיותי. ברם, היה ויצלח, הרווח מכך לא יהא של החברה לבדה אלא גם של המבקש בעצמו.

4.

אשר על כן, הבקשה נדחית.