רע"ב 279/98 אורנה פאר נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

בפני שתי בקשות שהגישה המבקשת: האחת, בקשה לביטול ההחלטה מיום 9.12.97 בדבר דחייתו של ע"א 6337/96; והשניה, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. אדון בשתי הבקשות לפי סדרן.

ע"א 6337/96

אורכה אחרונה שניתנה למבקשת להפקדת הערבון עד לתאריך 15.5.97 לא כובדה, וביום 10.11.97 ניתנה החלטה המתריעה על דחיית הערעור על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. בגוף ההחלטה נאמר, כי ניתנת למבקשת האפשרות ליתן טעם תוך חמישה ימים מדוע לא יידחה הערעור. החלטה זו נמסרה לבא כוח המבקשת ביום 17.11.97, ואולם תגובת המבקשת לא הוגשה. בתאריך 9.12.97 נדחה הערעור.

הבקשה שבפני לביטול ההחלטה הנ"ל הוגשה ביום 29.12.97, ונטען בה כי הוגשה תגובה מטעם המבקשת עובר לדחיית הערעור, וזאת בתאריך 4.12.97 ופעם נוספת בתאריך 8.12.97. עיינתי בתיק בית המשפט, ולא מצאתי בו תגובה מטעם המבקשת. זאת ועוד, הטענה לפיה הוגשה התגובה ביום 4.12.97 אינה מתיישבת עם האמור בהעתק התגובה שנמסר לי, לפיו זו נערכה רק ביום 5.12.97. ואולם, וזה העיקר, גם אם נכונה הטענה כי הוגשה תגובה, הרי אין חולק כי התגובה להחלטה לפי תקנ ה 431 הנ"ל לא הוגשה במועד, אלא שבועיים ומעלה לאחר שחלף. כמו כן, בעת שהוגשה התגובה - על פי הטענה - לא נתבקשה במסגרתה הארכת המועד להגשה ולא נאמר דבר וחצי דבר אודות נסיבות האיחור. יתירה מכך, גם בבקשה שבפני לביטול ההחלטה בדבר דחיית הערעור אין כל הסבר להתעלמות מן ההחלטה מיום 10.11.97. נושא זה - נסיבות האיחור - הוא בבסיס הדברים, וחובתו של בעל דין המבקש אורכה לטעון לגביו בראש ובראשונה לפני שהוא נפנה לשאר טענותיו.

בבקשה לביטול ההחלטה נטען כי דחיית הערעור מכבידה על המבקשת וכי שמיעתו של הערעור חשובה ביותר, אך אם כך הם פני הדברים, מדוע לא פעלה המבקשת לשמיעת הערעור ולקיום הדיון בו. אי הפקדת הערבון במועד; זניחת הערעור בחצי השנה שלאחר מכן; העדר תגובה במועד להחלטה המתריעה על דחיית הערעור מחמת אי הפקדת ערבון - כל אלה אינם מתיישבים עם הטענה בדבר חשיבותו של הערעור.

טענת המבקשת בדבר אפשרות התגבשותו של הסדר נושים בנוגע לתשלום חובותיה אינה עומדת בסתירה לחובתה לקיים את הוראות בית המשפט ואין בה משום צידוק או תירוץ למחדליה.

בנסיבות אלה, סברתי כי אין כל הצדקה לביטול ההחלטה מיום 9.12.97 בדבר דחיית הערעור, ואני מותירה אותה על כנה.

בש"א 279/98

הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.11.97 נסמכת על שתי טענות: האחת, המבקשת טוענת כי יש למנות את מניין הימים להגשת הערעור מן המועד בו התקבל פסק הדין בידי בא כוחה בתאריך 23.11.97; השניה, מחלת בא כוח המבקשת אשר השביתה אותו מעבודה בין התאריכים 25.12.97 ועד 3.1.98.

דינה של הבקשה להידחות. ראשית, בכל הנוגע למניין הימים להגשת ערעור, הרי שאין ממש בטענה כי מניין הימים מתחיל מיום שקיבל בא כוח המבקשת עותק מן ההחלטה. המדובר בהחלטה אשר ניתנה בפני באי כוח הצדדים, כפי שגם נרשם בה גופה. העובדה שפסק הדין נמסר לידי המבקש או בא כוחו במועד מאוחר יותר יכולה לכל היותר להוות אחד מן הטעמים לבקשה להארכת מועד (השווה: בש"א 205/88 (רע"א 421/87) חברת בלו סקיי קראוון בע"מ - נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מב(2) 841), ואולם, במקרה שבפני המדובר בתקופה של ארבעים וחמישה ימים להגשת ערעור. בנסיבות אלה, אין בכך שחלפו מספר ימים עד שהתקבל פסק הדין בידי בא כוח המבקשת כדי לתרץ את הגשת הערעור באיחור.

אשר למחלת בא כוח המבקשת. גם אליבא דגירסת המבקשת לפיה המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 7.1.98, אין דבר המחלה יכול לשמש עילה להארכת המועד, שהרי בא כוח המבקשת חזר לעבודה כבר ביום 4.1.98. אף על פי כן לא הוגש הערעור במועד. יתירה מכך, בא כוח המבקשת יכול היה להגיש את הבקשה להארכת מועד לפני שחלף המועד האחרון להגשת הערעור, ואולם הוא לא עשה כן אלא ביום 13.1.98, הרבה לאחר שחלף המועד.

לכך יש להוסיף את העובדה שמשרד באי כוח המבקשת מונה יותר מעו"ד אחד, ולפיכך משנפל עו"ד צברי למשכב יכול היה עו"ד אחר להגיש את הערעור.

בנסיבות אלה יש לקבוע כי לא הוכח "טעם מיוחד" להארכת המועד המתבקשת, והבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיב שכר טירחת עו"ד (כולל הוצאות) בסכום של 3,000 ש"ח.