רע"ב 3008/14 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (הנשיא א' טל , השופטת ש' בן שלמה והשופט צ' ויצמן ) בעת"א 10864-01-14 מיום 8.4.2014, אשר במסגרתו נדחה ערעור על החלטת ועדת השחרורים (להלן גם הועדה ) אשר דחתה את בקשת המבקש לשחרור מוקדם מן הכלא.

רקע וטענות הצדדים

2.

המבקש, בן 52, מרצה עונש מאסר למשך 18 שנים החל מיום 9.5.1999 בגין הרשעה במספר רב של מקרי אינוס בנסיבות מחמירות, שבמסגרתם בעל במשך חמש שנים את בתו הקטינה. כן הוא הורשע בהדחה בחקירה.

3.

בקשה לשחרור מוקדם שהוגשה מטעמו של המבקש נדונה בפני ועדת השחרורים ביום 26.7.2011 ונדחתה, בין היתר, משום שהמבקש לא השתלב בהליך הטיפולי; ואובחן כבעל עיוותי חשיבה, דפוסי אישיות קשים ומרוכז בצרכיו ובמחיר שהוא משלם על מעשיו. ביום 5.9.2012 קיימה הוועדה דיון חוזר בבקשת המבקש לשחרור מוקדם. טענתו המרכזית של המבקש בפני הוועדה היתה כי יש לאפשר לו להשתתף בתכנית שיקום של מוסד פרטי, אותה מקיים ד"ר נמרוד שני, אשר מתאימה לעבריינים שמכחישים את ביצוע העבירה (ראו: נספח ב' – החלטת הוועדה, בעמ' 1; נספח ט' – בעמ' 20). ביום 8.12.2013 דחתה הוועדה את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, בין היתר, משום שהוא לא שינה את עמדתו באשר לנזקקותו לטיפול ולא שינה היבטי אישיות מסוימים שנמצאו בעייתיים. משנמצא המבקש לא מתאים לטיפול, דחתה הוועדה על הסף את טענתו לפיה יש לאפשר לו להתחיל טיפול במסגרת תכניתו של ד"ר שני לעבריינים מכחישים. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין זה הוא נושא הבקשה שלפניי למתן רשות ערעור.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה משום שמצא כי החלטתה של ועדת השחרורים סבירה וצודקת; כי נלקחו בה בחשבון מכלול השיקולים הרלבנטים; וכי לא נעלמה מעיני הוועדה השתתפותו של המבקש בקבוצות טיפול במהלך מאסרו. בית המשפט ציין כי לנוכח עמדתו של המבקש בכל הקשור לנזקקותו לטיפול, מקובלת עליו מסקנתו של העובד הסוציאלי מטעם רש"א, לפיה המוטיבציה שלו להשתלב בתכנית של ד"ר שני נובעת אך ורק מרצונו להשתחרר מוקדם.

5.

בבקשתו טוען המבקש כי הכחשת עבירה כשלעצמה אינה מונעת שחרור. הוא סבור כי ועדת השחרורים לא שקללה באופן מאוזן את מכלול השיקולים ונתנה משקל עודף לכך שהוא אינו מודה בביצוע העבירה. כן הוא סבור כי היה מקום ליתן משקל לכך שבהערכת המסוכנות נקבע כי בטווח הרחוק הוא מסוכן לקורבנות מזדמנים במידה נמוכה, ולקורבנות מבנות המשפחה במידה בינונית-נמוכה. עוד לטענתו שגה בית המשפט המחוזי בכך שפסל את האפשרות להשתלב בתכניתו של ד"ר שני משסבר שאינו מורשה על-פי חוק.

6.

מנגד, המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף בהיעדר עילה למתן רשות ערעור. גם לגופו של עניין סבורה המשיבה כי אין לקבל את הבקשה. לשיטתה החלטת הוועדה מאוזנת ואינה מצדיקה התערבות.

דיון והכרעה

7.

אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור. הבקשה אינה מעלה שאלות שחורגות מעניינו הקונקרטי של המבקש ומשכך אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. לגופם של דברים, סלע המחלוקת הוא החלטת ועדת השחרורים. לאחר העיון בהחלטת הוועדה, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי אשר מצאהּ מאוזנת ואף נכונה לגופה. הוועדה השתיתה את החלטתה על שלושה שיקולים. האחד, האם ראוי לשחרר את המבקש שחרור מוקדם לנוכח התהליכים שעבר בכלא מאז הדיון הקודם; השני, האם התכנית שמציע המבקש (תכניתו של ד"ר שני) עשויה לסייע לו; השלישי, עמדתן של וג"ע (ועדה לטיפול בגילוי עריות), אשר התנגדה לשחרורו של המבקש, ומב"ן (מחלקת בריאות הנפש) שהחוותה דעתה בעניין מסוכנותו של המבקש כלפי קרובות משפחה. דומני כי שיקולים אלה סבירים ואינם חורגים משיקול דעתה של הוועדה.

8.

עוד ציינה הוועדה כי המבקש נותר איתן בהכחשתו החד-משמעית לגבי ביצוע העבירה והאחריות למעשיו. הוטעם כי הכחשה זו מונעת מגורמי הטיפול לבחון את עולמו הפנימי של המבקש, ומשכך הוא לא נמצא מתאים לטיפול שיקום מונע. בנסיבות אלה, מקובלת עלי מסקנתה של הוועדה כי משלא נמצא המבקש מתאים לטיפול, אין מקום להידרש לטענותיו בעניין תכניתו של ד"ר שני.

9.

בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את הבקשה והיא נדחית בזאת.