רע"ב 31/21 מוחמד דייב הייב נ. היחידה לשחרור ממאסרים קצרים

1.

המבקש נושא בעונש מאסר בן 12 חודשים החל מיום 28.6.2020 בגין עבירות תעבורה של נהיגת רכב בפסילה; נהיגה ללא רישיון; ונהיגה ללא ביטוח תקף. תחילה הושתה על המבקש, בין היתר, חצי שנת מאסר שיישא בעבודות שירות אך ערעור המדינה על קולת העונש התקבל, ובית המשפט המחוזי בנצרת החמיר את עונשו לשנת מאסר (בגדרה הופעל עונש מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד נגד המבקש; בקשת רשות לערער שהגיש המבקש לבית משפט זה נדחתה; ראו: רע"פ 2910/20 הייב נ' מדינת ישראל (7.5.2020); להלן: ההליך הראשון ). המבקש הגיש למשיבה, היחידה לשחרור ממאסרים קצרים (להלן גם: היחידה ) , בקשה לשחרור מוקדם . ביום 3.12.2020 דחתה היחידה את בקשתו משאינו עומד בתנאי סעיף 2(ד) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) הקובע כי "היחידה לשחרור ממאסרים קצרים לא תשחרר אסיר כאמור בסעיף קטן (א), אלא אם כן שוכנעה כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". בהחלטתה, קבעה היחידה כי מסוכנותו של המבקש בעינה עומדת, כי קיים חשש ממשי להישנות העבירות בהינתן שביצע אותן כאשר היה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה, וכי המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם משלא ניתן ליתן בו אמון לקיום תנאי שחרור ממאסר. זאת, גם בשים לב לכך שעברו התעבורתי של המבקש כולל מעל 90 הרשעות קודמות כאשר האחרונה שבהן היא בשנת 2013; לכך שעברו הפלילי כולל 14 הרשעות קודמות; לכך שבשנת 2000 זכה לשחרור מוקדם – אך לימים שב למאסר; לכך שהוא מרצה כיום עונש מאסר רביעי; לכך שלא התייצב לריצוי מאסרו הנוכחי עד אשר הוכרז "חב מאסר" ונתפס על ידי משטרת ישראל (ראו בהקשר זה רע"פ 2910/20 הייב נ' מדינת ישראל (21.6.2020)); ולכך שלהתרשמות גורמי הטיפול ושירות המבחן המבקש הוא עבריין תנועה סדרתי שמתקשה לעמוד בכללים של תחום התחבורה.

2.

המבקש עתר נגד החלטה זו, ובגדרי העתירה טען, בין היתר, כי בשל מצבו הרפואי היה על היחידה לשחררו על תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר. ביום 23.12.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופטים

י' ליפשיץ , ג' ציגלר ו נ' סילמן ) את העתירה בהיעדר עילה להתערב בהחלטת היחידה. אשר לטענות המבקש הקשורות למצבו הרפואי, עמד בית המשפט על כך שבקשה קודמת לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים שהגיש המבקש לוועדת השחרורים לפי סעיף 7 לחוק נדחתה (להלן: החלטת הוועדה ); ועל כך שבגדרי ההליך הראשון שקללו שלוש ערכאות את נתוניו הרפואיים בהחלטותיהן. בית המשפט עמד על השיקולים שפורטו בהחלטת היחידה ובהם המסוכנות שעודנה נשקפת מהמבקש והעובדה כי המבקש לא השתתף בהליך טיפול בין כתלי הכלא, וקבע כי אין מקום להתערב בשיקול דעתה של היחידה. עוד נקבע כי המבקש "רחוק למדי" מהרף הנדרש לשחרור מוקדם וזאת גם בהינתן התנהגותו התקינה במהלך מאסרו ומצבו הרפואי.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי בהחלטת היחידה לא ניתן משקל להתנהגותו החיובית בכלא; לכך שמאז שחרורו המוקדם בשנת 2000 עברו 20 שנים; לכך שעברו הפלילי אף הוא אינו מהזמן האחרון; ולמצבו הבריאותי הקשה. עוד בנוגע למצבו הבריאותי טוען המבקש כי מתעוררת בעניינו שאלה עקרונית הנוגעת לזיקה שבין החלטת הוועדה לפי סעיף 7 לחוק לבין החלטת היחידה לפי סעיף 2 לחוק. כן נטען כי מאסרו גורם לפגיעה קשה בפרנסת משפחתו. לבסוף טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין משההליך לפני היחידה "נעשה במעמד צד אחד, כשהמבקש אינו צד להליך ואינו יכול להשמיע טענותיו בפני הוועדה" (סעיף 4.ז. לבקשה).

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. גם אם אמת המידה למתן רשות ערעור בבקשות מעין זו שלפניי מקלה יותר (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009))

ומבלי לקבוע מסמרות בעניין זה (השוו לדברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס לגבי אמת המידה שחלה מקום שבו עסקינן בהחלטה של ועדת השחרורים, שם, פסקאות 2 ו-4), איני סבור כי הונחה עילה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה על החלטת היחידה לשחרור ממאסרים קצרים במקרה דנן. בית המשפט לעניינים מינהליים בחן את סבירות החלטת היחידה ואת השיקולים שנבחנו בגדרה – ובכללם גם מצבו הרפואי של המבקש – ולא מצא להתערב בה. טענותיו של המבקש חוזרות בעיקרן על טענותיו לפני בית המשפט לעניינים מינהליים והן מופנות לשיקולים שבחנה הוועדה ולמשקל שניתן להם בעניינו של המבקש. לא מצאתי שטענות אלו מגלות עילה להתערב בהחלטת היחידה, שמצאה כי המבקש אינו "ראוי לשחרור" וכי לא אוינה מסוכנותו (כתנאי סעיף 2(ד) לחוק) בשים לב בין היתר לעברו הפלילי והתעבורתי. לבסוף, איני סבור כי יש בטענת המבקש שלפיה נגרם לו עיוות דין משדיון היחידה נערך בהיעדרו כדי לשנות ממסקנתי זו (וראו בהקשר זה סעיף 19ד(א) לחוק).

הבקשה נדחית אפוא.