רע"ב 3225/19 עאמר אבו סבילה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, אשר ניתן ביום 29.4.2019 בעת"א 38640-04-19 (השופטים

י' רז-לוי, ג' שלו ו א' משניות ) ובמסגרתו החליט בית המשפט לבטל את החלטת ועדת השחרורים

לאשר למבקש שחרור על תנאי לאחר שריצה שני שלישים ממאסרו.

2.

המבקש מרצה מאסר של כ-55 חודשים בגין הרשעותיו בפלילים במסגרת ת"פ 21743-12-15 (שלום ב"ש) ת"פ 9848-05-15 (שלום ב"ש) ות"פ 48208-03-17 (שלום ב"ש) בעבירות של קשירת קשר, הסגת גבול פלילית, גניבת בקר, ניסיון לגניבת בקר, קבלת נכסים שהושגו בפשע, התחזות כאדם אחר, נהיגה ללא רישיון נהיגה, תקיפה סתם, פציעה כשהעבריין מזויין והחזקת אגרופן או סכין שלא למטרה כשרה; וכן בגין הפקעת רישיון בשחרור קודם על תנאי.

3.

לאחר ריצוי שני שלישים ממאסרו הנוכחי הגיש המבקש בקשה לשחרור מוקדם על תנאי לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר , התשס"א-2001. בקשתו זו נדונה בפני ועדת השחרורים (להלן: הוועדה) במספר מועדים שונים במסגרת וש"ר 27594-12-16 בבית הסוהר אש"ל (השופט מ' מיכליס – יו"ר הועדה, ח' מזוז , ש' אדר ו ח' בן ציון ). במקביל לקיום הדיונים בעניינו, הורשע המבקש בעבירת משמעת של הצתת ארון בכיתת לימוד ובעקבותיה הוטלו עליו עונשי קנס ובידוד. לנוכח הרשעתו זו קבעה הוועדה ביום 9.1.2019 כי למרות שאין בשחרור המבקש כדי לסכן את הציבור, הוא לא ראוי לשחרור מוקדם על תנאי בשל התנהגות לא ראויה. ואולם, לנוכח התרשמות הוועדה מן ההליך השיקומי שעבר המבקש, הוחלט לדחות את הדיון בעניינו בשלושה חודשים כדי לבחון את המשך התנהגותו ואת האפשרות לשחררו על תנאי בכל זאת.

4.

בחלוף שלושה חודשים , ביום 10.4.2019, התכנסה הוועדה ובחנה בשנית את התנהגותו של המבקש. הוועדה אמנם נתנה דעתה לעבירת המשמעת האחרונה שעבר המבקש, אולם ייחסה משקל מכריע להתמדתו במסגרת הטיפולית בה שולב אף לאחר ענישתו בגינה, וכן לחוות הדעת החיוביות של העובדים הסוציאליים בבית הכלא בעניינו. משכך, הורתה הוועדה של שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים שקבעה.

5.

על החלטה זו עתרה המשיבה לבית משפט קמא. ביום 29.4.2019 קיבל את המשפט את העתירה בקבעו כי מסוכנותו של המבקש לא פגה וכי התנהגותו במהלך מאסרו הייתה לא ראויה. בהתייחסו לשאלת מסוכנותו של המבקש הביא בית המשפט בחשבון את עבירות המשמעת החמורות בהן הוא הורשע במהלך מאסרו; את נטייתו לרצידיביזם; את העובדה שהפר את תנאי השחרור שבמסגרתם שוחרר מהכלא בעבר; וכן את המידעים השונים אשר הוגשו לו ומהם עלה כי המבקש נוקט בדפוס התנהגות עברייני גם בין כותלי בית הכלא. בית המשפט הוסיף וקבע כי בניגוד לקביעת הוועדה בעניינו, התנהגותו של המבקש בבית הכלא לא הייתה ראויה כלל וכלל – וזאת בשים לב לעבירות המשמעת בהן הורשע; למידעים הנוגעים להתנהגותו העבריינית בבית הכלא; וכן למידעים שליליים נוספים הנוגעים להתנהגות בעייתית שלו במסגרת הטיפולית בה שולב. לנוכח כל האמור קבע בית המשפט כי החלטתה של ועדת השחרורים איננה סבירה ועל כן יש לבטלה.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה מלין המבקש על ביטול שחרורו על תנאי. לטענתו, שגה בית משפט קמא בהתערבו בשיקול דעתה של ועדת השחרורים, שכן התערבות מעין זו שמורה למקרים חריגים בלבד. כמו כן טוען המבקש כי בית המשפט לא ייחס את המשקל הראוי להליך הטיפולי שעבר ואשר הוביל לשינוי תודעתו העבריינית; להתמדתו בהליך הטיפולי אף לאחר ענישתו בגין עבירת המשמעת; וכן לחוות הדעת החיוביות של העובדים הסוציאליים בעניינו, שנותרו בעינן גם לאחר ביצוע העבירה האחרונה. עוד טוען המבקש כי הוא הורשע בעבירת המשמעת על לא עוול בכפו, וכי ממילא הוא נענש בגינה; ומשכך, אין מקום להענישו בשנית בביטול שחרורו המוקדם.

7.

דין הבקשה להידחות. בקשה זו אינה מעלה לדיון כל עניין משפטי בעל חשיבות כללית כנדרש ברע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986). משכך, אין כל הצדקה להתיר למבקש לערער על פסק דינו של בית משפט קמא.

8.

למעלה מן הצורך, אציין כי ממילא לא נפל שום פגם בפסק דינו המנומק של בית משפט קמא, ואילו נדרשתי לבוחנו לגופו לא הייתי משנה בו דבר.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית.