רע"ב 334/22משה כהן גמליאל נ. מדינת ישראל- הממונה על עבודות השירות

1.

בחודש דצמבר 2020 נגזרו על המבקש 45 ימי מאסר שירוצו בעבודות שירות (לצד עונשים אחרים שפורטו בגזר דינו). בגזר הדין נקבע כי המבקש יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 31.1.2021. המבקש לא התייצב בתאריך האמור, אך התייצב מספר ימים מאוחר יותר, ביום 8.2.2021, בטענה שהיה בבידוד. לאחר שהמבקש המשיך לא להתייצב לעבודות, נערכה עמו שיחה טלפונית שבמסגרתה הגיב בזלזול ובצעקות. בהמשך נערכה לו שיחת בירור שבמסגרתה הובהרו לו הכללים והוא מצדו התחייב להתחיל לרצות את עונשו. ביום 9.3.2021 התייצב המבקש למקום העבודה באיחור ולאחר שהתבקש להגיע למחרת בזמן, קילל את המפקח. ביום 14.3.2021 התקיימה למבקש שיחת בירור נוספת. המבקש זומן לשימוע לפני הפסקה מינהלית של עבודות השירות, ובד בבד שובץ למקום עבודה אחר תחת מפקח אחר. גם למקום העבודה החדש לא התייצב המבקש וביום 5.5.2021 נערך לו שימוע, שאליו התייצב ללא עורך דין. בסוף השימוע הוחלט להמליץ לתת למבקש הזדמנות נוספת, לשבצו למקום עבודה חדש, ולקבוע שימוע נוסף ליום 16.6.2021 לבחינת תפקודו. בפרק זמן זה התייצב המבקש לעבודה במהלך יומיים בלבד, ואף לא התייצב לשימוע ביום 16.6.2021. השימוע התקיים בהעדרו, וביום 4.7.2021 הוחלט על הפסקה מינהלית בעניינו.

2.

על החלטה זו הגיש המבקש עתירת אסיר, שבגדרה טען כי לא זומן כדין לשימוע שנערך לו. ביום 11.8.2021 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' זנדברג ) את העתירה. בית המשפט ציין כי הגם שהתנהלותו של המבקש מעוררת קשיים לא מבוטלים, לפנים משורת הדין ונוכח החשיבות שבקיומו של שימוע, תינתן למבקש הזדמנות נוספת לטעון טענות בשימוע. עוד צוין בפסק הדין שהמבקש התחייב להגיע לשימוע שייקבע (להלן: העתירה הראשונה ).

3.

ביום 6.10.2021 נערך למבקש השימוע בנוכחות בא כוחו (להלן: השימוע השלישי ). המבקש ביקש לשבצו בעיר ירושלים, ובמסגרת השימוע התעוררה מחלוקת עובדתית שנוגעת למספר ימי עבודות השירות שביצע. לטענת המבקש בעתירתו שתתואר להלן, לאחר השימוע שובץ למקום עבודה מתאים והתייצב מדי יום. לטענת המשיב, גם לאחר השימוע נעדר המבקש ימים רבים ללא אישור. ביום 28.10.2021 הוחלט בפעם השנייה על הפסקה מינהלית של עבודות השירות.

4.

המבקש עתר נגד החלטה זו, ובמוקד עתירתו הטענה כי לאחר השימוע התייצב לריצוי עונשו מדי יום וכי משכך ההחלטה על ההפסקה המינהלית לא הייתה סבירה. ביום 6.1.2022 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' גדעוני ) את העתירה. בית המשפט ציין כי ההחלטה בעניינו של המבקש לא חורגת ממתחם הסבירות ונסמכת על תשתית עובדתית נאותה. בית המשפט עמד על השתלשלות העניינים שתוארה לעיל, והוסיף כי אין בידו לקבל את טענת המבקש כי לאחר השימוע השלישי התייצב לריצוי עונשו מדי יום. נקבע כי טענה זו הועלתה באורח סתמי, ולאחר שהוצגה למבקש התשתית הראייתית המינהלית הוא שינה מטענותיו. בית המשפט מצא כי טענות המבקש לא מתיישבות עם רישומי המשיב וכי לא הונחה תשתית ממשית לכך שהוא שינה את דרכיו. כן קבע בית המשפט שהמבקש לא הציג תשתית כלשהי לטענה כי הוא מאוים (וכי בכך יש כדי להסביר את התנהלותו מתחילת הדרך); ועמד על כך שבמשך קרוב לשנה לא ריצה המבקש במצטבר אלא ימים ספורים. משכך, הורה בית המשפט למבקש להתייצב למאסר ביום 23.1.2022.

5.

מכאן הבקשה שלפניי למתן רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שלצדה עתר המבקש גם לעיכוב ביצוע עונש המאסר. המבקש טוען כי ההחלטה בעניינו אינה סבירה, בין היתר מאחר שהתייצב למקום עבודתו לשביעות רצון המפקח עליו. עוד טוען המבקש כי שגה עורך השימוע השלישי בהתרשמותו מהמבקש; כי היה על המשיב לקיים את השימוע במועד מוקדם יותר; וכי הצבתו לאחר השימוע השלישי לעבודה במרכז יום לקשיש העמידה בסיכון את דרי המקום מאחר שהמבקש "לא מחוסן" (סעיף 22 לבקשה).

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 תינתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית שחורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה. כך נקבע גם בכל הנוגע לעתירות שעניינן החלטה על הפסקה מינהלית של צו עבודות שירות (רע"ב 301/21 בדרה נ' הממונה על עבודות שירות מחוז מרכז , פסקה 6 (15.1.2021); רע"ב 63/21 סרסור נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (7.1.2021) ). אף אם ניתן לנקוט גישה מרחיבה יותר, בשים לב לכך שעתירות אלו הן למעשה בבחינת "גלגול שני" (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)) – הבקשה דנן לא מגלה עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענותיו של המבקש הן עובדתיות בעיקרן ומופנות להכרעת בית המשפט המחוזי שלפיה לא הונחה תשתית ראייתית לקביעה שהמבקש התייצב בעבודות לשביעות רצון המפקח עליו. אף במסגרת הבקשה דנן איני סבור שהוצגה תשתית כאמור, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, טענה זו עומדת בסתירה לרישומי המשיב (וזאת אף בנוגע למקום העבודה האחרון שאליו שובץ). זאת ועוד, במסגרת הבקשה דנן טען המבקש כי הצבתו לעבודה במרכז יום לקשיש, לאחר השימוע השלישי, לא התאימה לו (נוכח העובדה כי אינו מחוסן), אך הדבר לא עולה בקנה אחד עם טענותיו בעתירתו (ראו סעיף 8 לעתירה). כפי שצוין לא אחת, על המרצה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות לעמוד בחובות ובתנאים שמוטלים עליו. הפרתם של תנאים אלה – לרבות היעדרויות חוזרת ונשנות מהתייצבות לביצוע עבודות השירות ללא אישור כדין – עשויה להוביל לריצוי יתרת עונש המאסר בדרך של מאסר בפועל (ראו והשוו: רע"ב 6897/20 סייד נ' הממונה על עבודות השירות – מפקד גוש צפון , פסקה 9 (14.10.2020); רע"ב 4187/19 חדד נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (9.7.2019)). למבקש ניתנו הזדמנויות רבות לשנות את התנהלותו, ולרצות את עונשו בצורה סדירה, אך הוא לא עשה כן. זאת, בפרט לאחר פסק הדין בעתירה הראשונה, שנתן למבקש הזדמנות נוספת לעמוד בחובותיו, חרף קשיים לא מבוטלים בהתנהלותו ולפנים משורת הדין (כלשון פסק הדין שם). משאלה הם פני הדברים, איני סבור כי קמה עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא ומאליה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.