רע"ב 360/02 מועמסם חליל מחמיד נ. ועדת השחרורים

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ולפיו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו ממאסרו ברשיון, בתום שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו. לאחר עיון בכל החומר שלפנינו אנו מחליטים לדון בבקשה כבערעור שהוגש לאחר נטילת רשות, ולקבל את הערעור.

החלטת ועדת השחרורים התבססה על הנימוק שבהתחשב בחומרת העבירות שבהן הורשע המבקש, שחרורו מן המאסר ברשיון - בתקופת האינתיפאדה - יכביד על המשטרה ועל כוחות הביטחון. בצדק העיר בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, כי בנימוק זה לא יצאה ועדת השחרורים ידי חובתה לבחון את מקרהו של המבקש על-פי נסיבותיו הספציפיות. דא עקא, שלמרות שבערעורו לפניו עתר המבקש להחזרת עניינו לוועדת השחרורים, כדי שישוב ויידון לפניה לגופו, פסק בית המשפט המחוזי בערעורו של המבקש לגוף העניין, בכך שקבע כי "העובדות מצביעות על כך שהעותר מסוכן לציבור ונימוק זה די בו כדי לדחות את עתירתו". קביעה זו ביסס בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות שבעטיין נידון המבקש למאסר.

באת-כוח המבקש הלינה לפנינו, כי בכך שפסק לדחות את הערעור שלא מטעמיה של ועדת השחרורים, קיפח בית המשפט המחוזי את זכותו הדיונית של המבקש שעניינו יידון כראוי לפני ועדת השחרורים, שעל החלטתה יוכל לערער בזכות לפני בית המשפט המחוזי. בא-כוח המשיבה ניסה לשכנענו כי החלטתה של ועדת השחרורים כללה גם התייחסות פרטנית לעניינו של המבקש, ומכאן שלא נפל בה כל פגם.

הדין במחלוקת זו הוא עם באת-כוח המבקש. העיון בהחלטתה של ועדת השחרורים אינו מותיר מקום לספק כי הכרעתה התבססה על הנימוק הכללי שהובא לעיל, בדבר ההכבדה ששחרורו של המבקש עלול לגרום למשטרה ולכוחות הביטחון, ולא על בדיקה פרטנית של המקרה הספציפי.

הערעור מתקבל, החלטותיהם של ועדת השחרורים ושל בית המשפט המחוזי מתבטלות, וההליך מוחזר בזה לדיון לפני ועדת השחרורים, שתדון בו מתחילתו. אין צריך לומר, כי איננו נוקטים כל עמדה בדבר ההכרעה הראויה בעניינו של המבקש.