פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
3697/12
לפני:
כבוד השופטת מ' נאור
המבקש:
קאיד אבו עמר
נ ג ד
המשיב:
שירות בתי הסוהר
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע מיום 17.4.2012 ב-עת"א 18217-03-12 שניתן
על ידי כבוד השופט ש' פרידלנדר
המבקש:
בעצמו
בשם המשיב:
עו"ד מיכל צוק
החלטה
1.
ביום 3.2.2009 החל המבקש לרצות 8 חודשי מאסר שהוטלו עליו בת"פ (שלום ב"ש) 4516/97, ע"פ (ב"ש) 5005/08 (להלן: התיק הראשון ). ביום 23.6.2009 שוחרר המבקש על-תנאי בהתאם להחלטת ועדת שחרורים, על–פי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001. החל מיום 23.6.2009 ועד יום 2.10.2009 היה המבקש בתקופת שחרור על-תנאי במסגרת התיק הראשון. ביום 15.9.2009, בטרם חלוף 8 חודשים מאז שהתחיל לשאת את המאסר בתיק הראשון, נגזרו על המבקש, בתיק אחר, 24 חודשי מאסר בפועל (ת"פ (שלום ב"ש) 1472/96; להלן: התיק השני ). ביצוע העונש עוכב בו ביום. המבקש ערער על פסק הדין בתיק השני (אף בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע העונש), ובפסק הדין בערעור מיום 16.6.2010 הופחתה תקופת המאסר באותו תיק לתקופה של 8 חודשים (ע"פ (ב"ש) 6609-09), תוך קביעה שהמבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 3.10.2010. כשבועיים לפני מועד ההתייצבות הגיש המבקש עתירה לבית משפט הגבוה לצדק (בג"ץ 6867/10 אבו עמאר נ' נציב שירות בתי הסוהר; להלן: העתירה לבג"ץ ). כפי שעולה מהתגובה לאותה עתירה (שצורפה לתגובת שירות בתי הסוהר בבקשה זו), המבקש טען באותה עתירה כי לאור העובדה שהעונש בתיק השני הוטל עליו בעת שהוא היה אסיר ברשיון, הרי מכוח סעיף 45(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לא היה עליו לשאת, בגין 2 התיקים, אלא בתקופת המאסר הארוכה יותר, קרי – 8 חודשי מאסר בסך הכל (שבהם כבר נשא לטענתו). העתירה נקבעה לדיון בפני הרכב שלושה, וביצוע המאסר בתיק השני שוב עוכב (מכוח החלטה באותה עתירה מיום 27.2.2011). כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, בית משפט הגבוה לצדק (השופטים א' גרוניס , א' חיות ואנוכי) קיים דיון על-פה לגוף הענין, בו התייחסו באי כוח הצדדים לשאלות של כל אחד משופטי ההרכב בענין פרשנות הוראות הדין הרלוונטיות. בסופו של דיון זה הציע בית המשפט למבקש למשוך את העתירה. לאחר הפסקה, הסכים העותר המיוצג, באמצעות בא כוחו, למשיכת העתירה (תוך שביקש בקשה בענין מועד ההתייצבות לריצוי המאסר בתיק השני).
2.
המבקש התייצב לריצוי העונש בתיק השני, אך הגיש, הפעם ללא ייצוג, עתירת אסיר באותה טענה שטען בעתירה לבג"ץ. ביום 17.4.2012 דחה בית המשפט המחוזי את עתירת האסיר (עת"א 18217-03-12 אבו עמאר (אסיר) נ' שירות בתי הסוהר, מפי השופט ש' פרידלנדר ), בהסתמך על סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, שעניינו אסיר שבוטל שחרורו על-תנאי. מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפני. בבקשה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שהסתמך על סעיף 22א הנזכר, שכן רשיונו בתיק הראשון מעולם לא בוטל. כן חוזר המבקש על הטענה שטען בעתירה לבג"ץ.
3.
דין הבקשה להידחות. אין ערעור בזכות על פסק דין של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר; מתן רשות לערער על פסק דין שכזה הוא ענין שבשיקול דעת. כפי שתואר לעיל, המבקש בענייננו הגיש עתירה קודמת בטענה זהה, אשר זכה לדיון נרחב בפני הרכב של בית משפט זה, ובסיומו, הסכים המבקש המיוצג, לאחר הפסקה, למשוך את עתירתו. שירות בתי הסוהר מפנה לכך שהמבקש טען בעתירת האסיר כי בא כוחו הסכים למשיכת העתירה לבג"ץ בניגוד לרצונו; אולם המבקש זנח טענה זו בבקשת רשות הערעור. למבקש היה יומו בבית המשפט בשאלה זו שהוא מבקש לעורר שוב. המבקש הסכים למשוך את עתירתו לבג"ץ בשאלה זו, ובהעדר שינוי נסיבות רלוונטי, הסכמה זו טומנת בחובה הסכמה שלא לפנות בשנית, לאחר סילוק העתירה, בהליך משפטי נוסף באותו נושא בדיוק, על מנת לנסות את מזלו בפני שופטים אחרים, או בפני אותם שופטים, כיוון שלמבקש כבר היה יומו בבית המשפט. אומר בקצרה מעבר לצורך כך: אף לגוף העניין לא השתכנעתי כי יש לשנות העמדה בו נקטנו בעתירה לבג"ץ, עמדה בעקבותיה מחק בא כוח העותר את העתירה. התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, לפיה המאסר בתיק השני אינו חופף את המאסר בתיק הראשון, היתה נכונה.
סעיף 45 לחוק העונשין קובע:
מאסר חופף
45.
(א)
מי שנידון במשפט אחד לענשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר.
(ב)
מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר.
(ג)
מי שנידון לשתי תקופות מאסר או יותר שאחת מהן חופפת בחלקה את האחרת, אין עליו, לאחר שנשא תקופת המאסר האחת, אלא שארית תקופת המאסר האחרת שאינה חופפת.
יצוין כי בעוד ימים מספר ייכנס לתוקפו חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 אשר, בין היתר, מבטל את סעיף 45(א) המצוטט וקובע כי על בית המשפט, אם גזר על הנאשם שפניו יותר מעונש אחד, לקבוע את מידת החפיפה בין העונשים שהוא גזר.
4.
לדעתי אין לפרש, לצורך סוגיית המאסרים החופפים, את הביטוי "לפני שנשא את כל עונשו" ככולל את מי ששוחרר שחרור על-תנאי ונמצא בתקופת התנאי. מי ששוחרר בשחרור על-תנאי "נושא" את עונשו עד המועד בו הוא משתחרר, בפועל. לא ניתן לרצות תקופה של אי ריצוי מאסר עקב שחרור על-תנאי בחופף לתקופה של מאסר בפועל עליה הורה בית המשפט בתיק השני. "נשיאת" העונש בהקשר זה היא רק נשיאתו במאסר בפועל. על כך ניתן ללמוד משורת סעיפים שבחוק שחרור על-תנאי ממאסר, ותשס"א-2001 המשתמשים בפועל "נשא" להטיותיו. ראו סעיפים 2, 3, 5 לחוק האמור. כך, למשל, קובע סעיף 3 כי אסיר "... שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחרורו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר ...". דומה סעיף 13(א) לחוק, בו תקופת התנאי עצמה מוגדרת כתקופה מיום השחרור על-תנאי של האסיר עד לסיום תקופת המאסר " שהיה
נושא לפי גזר הדין אילולא
שוחרר...". יודגש עם זאת כי סעיף 45(ב) חל על נשיאת מאסר בדרך של עבודות שירות (ראו: רע"פ 5074/06 צימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2007)).
5.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ב' סיון, תשע"ב (23.05.2012).
ש ו פ ט ת