רע"ב 4259/17 סוהיר חמוד נ. ועדת השחרורים במקום מושבה בכלא מעשיהו

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעת"א 4720-01-17, שניתן ביום 25.4.2017 על-ידי הנשיא א' טל , סגנית הנשיא ו' מרוז

והשופטת ז' בוסתן .

המבקשת, ילידת שנת 1984, מרצה עונש מאסר בן שש שנים בגין הרשעתה לפי הודאתה בסיוע לרצח ושיבוש מהלכי משפט. בקצרה יסופר, כי המבקשת ובעלה תכננו לרצוח בעל מכולת בכפר שבו התגוררו (להלן: המנוח ). ביום 20.7.2012 הוציאו השניים את תכנית הרצח אל הפועל. בעלה של המבקשת הכה, דקר וחנק למוות את המנוח. המבקשת נכחה במקום בשעת הרצח, וכן פעלה יחד עמו להסתרת גופת המנוח. המבקשת החלה לרצות את מאסרה ביום 28.4.2013. מועד שחרורה המינהלי חל ביום 5.11.2016. מועד שחרורה המלא עתיד לחול ביום 5.2.2019.

ביום 12.12.2016 דחתה ועדת השחרורים הפועלת לפי חוק

שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק

ו- הוועדה ), את בקשתה של המבקשת לשחרור מוקדם ממאסרה. במסגרת החלטתה נתנה הוועדה את דעתה למספר מסמכים שהיו לפניה, לרבות חוות דעת שכתבה מנהלת בית הכלא בו מוחזקת המבקשת; חוות דעת סוציאלית; חוות דעת שנכתבה על-ידי הרשות לשיקום האסיר; חומר חסוי ועמדות מטעם משטרת ישראל ומטעם משפחת המנוח. הוועדה לא שוכנעה כי המבקשת ראויה לשחרור מוקדם, בקבעה כי מהלכי השיקום שעברה טרם הקנו לה כלים שיוכלו להבטיח כי לא נשקפת ממנה מסוכנות. הוסבר כי המבקשת היא בעלת אישיות פאסיבית, והיא מתקשה לעמוד על דעתה ולהציב גבולות בפני הסובבים אותה. בנסיבות אלה, קיים חשש שאם תיקלע לסיטואציה בעייתית פעם נוספת - כפי הסיטואציה שאליה היא נקלעה באירוע רצח המנוח - יהא לה קשה להתמודד עמה. הוועדה המליצה אפוא לגורמי השיקום בכלא להפנות את המבקשת להליך שיקומי שיתמקד בהעצמת אישיותה.

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה עתירה שהגישה המבקשת נגד החלטת הוועדה. בית המשפט קבע כי אין פגם בקביעת הוועדה לפיה המבקשת צריכה לעבור הליך שיקומי שיתמקד בהעצמת אישיותה, וזאת על מנת להפיג את החשש מפני מסוכנותה. יצוין כי במסגרת החלטתו, נתן בית המשפט את דעתו לכך שהמבקשת יצאה לחופשות ממאסרה ללא שנרשמו כל בעיות בהקשר זה. כמו כן, ניתנה דעתו לכך שלעותרת שלושה ילדים, ובתה הקטנה היא בת ארבע שנים וסובלת מנכות מוכרת בשיעור מלא. לבסוף ציין בית המשפט, כחיזוק נוסף למסקנתו שאין להיעתר לבקשת המבקשת לשחרור מוקדם, כי עמדת משטרת ישראל הייתה שאין לשחררה גם בשל כך שקיים מידע לפיו נשקפת לה סכנה מצד בני משפחתו של המנוח באם תשוחרר (זאת, חרף הסדר "סולחה" שאליו הגיעו לכאורה משפחת המנוח ומשפחת בעלה של המבקשת).

על רקע זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנַי. המבקשת טוענת כי התנהגותה בכלא היא חיובית, כי היא שולבה בטיפול ייעודי אינטנסיבי וכי מזה כשנתיים היא משולבת היטב בסבב חופשות. המבקשת טוענת כי קביעת הוועדה לפיה אין לשחררה ממאסרה כיוון שאישיותה היא "פאסיבית" והיא אינה "אסרטיבית" דיה, אינה מבוססת ואינה נכונה. המבקשת מסבירה, כי מעשיה בעת אירוע הרצח ואי-התנגדותה למעשיו של בעלה, בוצעו על רקע התעללות פיזית, נפשית ומינית שממנה היא סבלה מצד בעלה; ואין יסוד לסברה כי מדובר בקווי אישיות המגבשים את המסקנה כי נשקפת ממנה מסוכנות כללית באם תשוחרר. עוד טוענת המבקשת, כי לא ניתן היה לנמק את מניעת שחרורה המוקדם בכך שקיים מידע הקשור למסוכנות הנשקפת לה מאת בני משפחתו של המנוח, שכן שיקול זה אינו שיקול רלבנטי. טענה נוספת שמעלה המבקשת היא שיש לשחררה שחרור מוקדם משיקולים הומניטאריים, בשים לב לכך שילדתה בת הארבע סובלת מנכות מוכרת בשיעור מלא, והיא זקוקה לה.

המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן אין היא עומדת באמת המידה למתן רשות ערעור. נטען כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית, כנדרש לשם מתן רשות ערעור. לחלופין נטען כי יש לדחות את הבקשה לגופה. בהקשר זה טוען המשיב כי שיקול דעתה של הוועדה, המסור לה מכוח החוק, הוא שיקול דעת רחב, ובנסיבות המקרה אין עילה להתערב בו. המשיב מדגיש כי אין למבקשת זכות שבדין להשתחרר שחרור מוקדם, וכי החלטת הוועדה שנתקבלה, המפנה את המבקשת לקבל טיפול נוסף בבית הכלא, היא החלטה סבירה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכן עיינתי בחומר החסוי שהוגש לעיוני, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. הדין עם המשיב בטענתו כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור שכן אין היא מעוררת כל שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86

וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 805/12 מדינת ישראל נ' איסקוב , פסקה 8 (15.2.2012)). למעלה מן הצורך אציין כי אין מקום להתערב בהחלטתה של הוועדה אף לגופו של עניין. אכן, נסיבות המקרה שלפנַי

אינן פשוטות כלל וכלל, וניתן להזדהות עם חלק מטענותיה של המבקשת. יחד עם זאת, כידוע, הפעלת שיקול הדעת בעניין בקשות לשחרור מוקדם היא מלאכה המסורה לוועדה, ובית המשפט לא יתערב בשיקול הדעת שהופעל על-ידה על-נקלה. במקרה דנן, אינני סבור כי ישנה עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת הוועדה. הוועדה נתנה דעתה לכלל הנתונים בעניינה של המבקשת, לרבות העבירה שביצעה, המסוכנות הנשקפת ממנה והליכי השיקום שעברה. הוועדה החליטה כי אין די בהליכי השיקום שעברה המבקשת עד כה לצורך שחרור מוקדם. קביעה זו כשלעצמה, אף שאין היא קביעה פשוטה וקלה, היא קביעה סבירה. למען הסר ספק, קביעה זו היא שעמדה במרכז החלטת הוועדה, וזאת הגם שבמסגרת העתירה שהגישה המבקשת, התייחס בית המשפט לעניינים מינהליים, אפשר שלא לצורך, גם למסוכנות הנשקפת למבקשת עצמה מבני משפחת המנוח.

כאמור, בנסיבות, אין מקום לכך שגם בית משפט זה יידרש למקרה, או שיתערב בהחלטת הוועדה. זאת חרף ההבנה למצבה של המבקשת, ובלי להקל ראש במצבה של בתה הקטנה. למותר לציין כי המבקשת רשאית לשוב ולפנות לוועדה, זאת בפרט ככל שתשולב בהליך השיקומי כאמור בהחלטתה.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.