רע"ב 4306/11 מדינת ישראל נ. הראל בן דוד

1.

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט פרידלנדר בעת"א 8824-12-10) לפיו התקבלה עתירת המשיב והותר לו לצאת לחופשות.

המשיב הינו אסיר המרצה עונש מאסר בן שלוש שנים וחצי. הוא צפוי להשתחרר – שחרור מנהלי – בתאריך 16.8.12. בקשתו לאפשר לו לצאת לחופשות נדחתה על ידי המבקשת. לאחר שהוגשה עתירה על ידי המשיב ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים המאפשר למשיב לצאת לחופשה (החלטת בית משפט קמא מיום 29.3.11). חרף ההחלטה האמורה המשיב לא יצא לחופשה וזאת בשל מידע נוסף שהתקבל המלמד על כוונות פגיעה עדכניות במשיב. בסיומם של הליכים שהתנהלו נקבע כי יש לאפשר למשיב לצאת לחופשה קצרה בת 8 שעות (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.5.01). המבקשת הגישה בקשה לדיון נוסף וזו נדחתה (החלטת בית משפט המחוזי מיום 31.5.11). מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.

2.

לטענת המבקשת טעה בית המשפט משלא ייחס את המשקל הראוי למידע המודיעיני שהוצג לפניו לפיו יציאתו של המשיב לחופשה מבית הסוהר כרוכה בסיכון הן למשיב והן לשלום הציבור. צוין כי המידע הינו מהימן וחד משמעי ויש ליתן לו משקל נכבד. עוד נטען כי טעה בית המשפט בקביעתו שיש להבחין בין חשש לפגיעה בשלום הציבור לבין חשש לשלום האסיר שיוצא לחופשה. אבחנה זו, כך נטען, מתעלמת מאחריות שירות בתי הסוהר לשלומם של אסירים המוחזקים במתקנים. לגופו של עניין הודגש כי בשנת 2010 נזרק רימון לבית הוריו של המשיב וכי בידי המדינה ידיעות מודיעיניות עדכניות המלמדות על כוונות פגיעה במשיב ובאחיו. נטען כי החלטת בית משפט קמא הינה עקרונית ובשל כך מצדיקה רשות ערעור. בנוסף הדגישה המבקשת שעל פי הפסיקה מקום בו קיים חשש לשלום הציבור מוצדק ליתן רשות ערעור. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי בחן האם החומר המודיעיני מלמד כי קיים חשש לפגיעה במשיב ברמת הסתברות של וודאות קרובה. לגישת המדינה, "וודאות קרובה" היא המבחן לפגיעה בזכותו של אדם ואילו הרף הקובע על פי הפסיקה לצורך שלילת פריבילגיה מאסיר הינו חשש ממשי או חשש סביר. בנוסף הודגש, כי לא ניתן להפריד באופן דיכוטומי בין החשש לפגיעה במשיב לבין החשש לפגיעה בשלום הציבור. צוין כי כבר נזרק רימון יד לביתו של המשיב בשכונת מגורים.

מנגד טוען המשיב כי הוא בן 30, זהו מאסרו הראשון ואין לחובתו עבר פלילי קודם. הרשעתו היא בגין עבירות פיסקאליות בעיקרן, התנהגותו בכלא מופתית וללא סייג ואין כל מידע מודיעיני שמעיד אחרת. למשל, כל בדיקות השתן נקיות מכל סם. בית משפט קמא ניהל 5 דיונים ובחן את עניינו של המשיב ביסודיות תוך התייחסות למידע המודיעיני שהמדינה טענה שלא ניתן לו משקל. בית משפט קמא העדיף ליתן משקל ליציאת המשיב לחופשות כחלק משיקומו לקראת שחרור מוקדם. בכל מקרה אין המדובר במקרה המעלה שאלה החורגת מעניינו של האסיר הספציפי המצדיקה מתן רשות ערעור בשלב זה. הודגש כי למשיב אין סכסוך עם אף אדם ורק בשל החשש שגורמים פלילים רוצים לנקום באחיו, דרך פגיעה בו, נמנע ממנו לצאת עד כה לחופשות.

3.

ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי הדן בעתירת אסיר, תינתן שעה שמתעוררת סוגיה משפטית או נושא אחר בעל חשיבות כללית [ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל

(26.6.1986) ]. זוהי אכן התבנית הדיונית. עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור ולא בערעור בזכות. יובהר, שלטעמי, סוגיה בעלת חשיבות כללית עשויה להתעורר בדמות עוול מובהק או ברור כלפי אסיר.

לצד זאת נפסק כי השאלה אם לשלב אסיר בסבב חופשות לאור מידע מודיעיני בעניינו הינה שאלה פרטנית המתמקדת באסיר מסוים ואינה לכשעצמה מצדיקה רשות ערעור ( רע"ב 3540/11 מדינת ישראל נ' פלוני

והאזכורים שם). הגם שהמדינה ניסתה להעניק לבקשתה רובד עקרוני לא שוכנעתי כי ההחלטה בעניינו של המשיב חורגת מהנסיבות הקונקרטיות של תיק זה. יש משקל של ממש לטענות המבקשת בתיק זה אך אלו נשקלו לגופן ויעידו על כך הדיונים וההחלטות השונות שנתקבלו.

בשלבים שונים של ההליך אף המשטרה הציגה עמדות שונות לגבי מתן חופשה למשיב. בכל מקרה וזה העיקר בית משפט קמא בחן באריכות את עניינו של המשיב, תוך שיקול טענות הצדדים ותוך בחינת החומר המודיעיני. האיזון בו בחר בית המשפט הינו שהמשיב יצא לחופשה קצרה בת 8 שעות, תוך אזהרת המשיב מהסכנה הצפויה לו. לכך יש להוסיף את אורך תקופת המאסר הקצרה יחסית שנותרה למשיב. גם אם ניתן לאזן את השיקולים באופן אחר אין די בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

נקודה נוספת, אכן צודקת המדינה כי ניתן ליתן רשות ערעור גם במקרים בהם קיים חשש לשלום הציבור בשל הוצאתו של אסיר לחופשה שכן מדובר בעניין בנושא בעל עניין וחשיבות ציבורית (כפי שנפסק ברע"ב 3918/10 מדינת ישראל נ' פריניאן (4.6.09) ורע"ב 5947/08 מדינת ישראל נ' בסה

(14.7.08)). אולם בית משפט זה התייחס בעניין בועז יונה להלכות האמורות וכך נפסק (הרכב השופטים ריבלין , פרוקצ'יה ופוגלמן ) :

"המדינה סבורה כי החשש כי גורמים פליליים ינסו לפגוע במשיב אם ישוחרר לחופשה והסיכון הטמון בכך לשלומם של המשיב והציבור כאחד, מצדיק מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, כפי שנעשה בפרשות פריניאן ו בסה . דא עקא, שעיקר החשש לשלום הציבור בפרשות אלה נבע ממסוכנותם האישית של האסירים, בעוד שבמקרה דנן החשש שהועלה מתמקד בניסיון לפגיעה במשיב עצמו, ואילו הסכנה הלכאורית הנטענת לשלום הציבור לא נובעת מפעילות אפשרית של המשיב, כי אם נגזרת מן הסכנה לניסיון פגיעה במשיב עצמו. גם אם נניח כי סיכון הנשקף לשלום הציבור, שאיננו נשקף מן האסיר עצמו, עשוי לשמש בנסיבות מסוימות עילה מספקת למתן רשות ערעור על החלטה להורות על הוצאתו לחופשה, איני סבור כי כך הדבר במקרה שלפנינו. אמנם, יש במידע המודיעיני שהוצג בפנינו כדי להעיד על כך כי קיימות ראיות מינהליות התומכות בטענת המדינה בדבר חובות של האסיר לגורמים עבריינים. מכאן שהחשש שהועלה על-ידה בדבר פגיעה במשיב מצד אלה האחרונים אינו קלוט מן האוויר. עם זאת, לאחר שעיינו בחומר המודיעיני החסוי ושמענו את טיעוני הצדדים, לא שוכנענו כי החשש בדבר סיכון הנשקף לציבור אם יצא המשיב לחופשה הינו בעוצמה המספיקה להצדיק מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי" (רע"ב 3893/10 מדינת ישראל נ' בועז יונה (20.6.10)).

הדברים חלים גם בענייננו וזאת מבלי לקבוע מסמרות ליחס שבין סכנה לשלום הציבור וסכנה לאסיר. הייתי מדגיש שגם אם צודקת המדינה וההבחנה האמורה אינה דיכוטומית, שכן לעיתים הסכנה כלפי האסיר יכולה להקרין גם כלפי הציבור, טיב המסוכנות ועוצמתה אף הן שיקולים רלוונטיים וחשובים (ראו עניין בועז יונה ). בראייה זו לא שוכנעתי כי עוצמת החומר המודיעיני, כפי שהוגש, מצדיקה מתן רשות ערעור לנוכח האיזון והמידתיות בהם נקט בית המשפט המחוזי בנסיבות תיק זה.

4.

הבקשה נדחית בזאת. נגזר מכך שצו עיכוב הביצוע בטל. החלטת בית משפט המחוזי בתוקף.