רע"ב 4636/12 אסלם ברהום נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' הנשיא אלון והשופטים צלקובניק וחזק) מיום 4.4.2012 בתיק עת"א 7192-03-12, בגדרו נדחתה עתירת המבקש על החלטת ועדת שחרורים שלא לשחררו שחרור על תנאי (להלן: שחרור מוקדם ).

1.

המבקש, יליד 1971, הורשע בשנת 2007, בין היתר, בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה, אי מתן זכות קדימה, חבלה של ממש וגרימת תאונת דרכים שתוצאתה פגיעה בגוף. המבקש נהג באוטובוס זעיר כאשר בכיוו ן הנגדי נסע אופנוע. המבקש פנה שמאלה, בלי שנתן לאופנוע זכות קדימה, כנדרש, ופגע בו. חרף זאת המשיך המבקש בנסיעתו בלי להושיט עזרה. על המבקש נגזרו 22 חודשי מאסר ורשיונו נפסל למשך 8 שנים. בערעור לבית משפט זה הועמד עונש המאסר שהושת על המבקש על 12 חודשי מאסר (ע"פ 735/08 אסלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.2008)) . המבקש לא התייצב לריצוי עונשו במועד. הדבר התברר רק לאחר כשנתיים, כאשר המבקש נעצר, בין היתר, בשל עבירות של נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח, הצגת שם כוזב ונהיגה במונית כשאינו מורשה. בגין הרשעתו בעבירות אלה הושתו על המבקש 18 חודשי מאסר לריצוי במצטבר ל-12 חודשי המאסר שהושתו עליו בעקבות הרשעתו בשנת 2007.

2.

ביום 27.2.2012 דחתה ועדת שחרורים את בקשת המבקש לשחרור מוקדם. הוסבר, כי בדבריו בפני הוועדה, המבקש לא התייחס לפגיעה שחווה נהג האופנוע, ולא הביע חרטה על מעשיו, אלא התמקד בפגיעה שנגרמה לו. נאמר גם, כי ניכר שהמבקש אינו רואה בתכנית השיקום שהוכנה לו "תכנית שמטרתה להביא לשיקומו ... אלא משום תכנית שמטרתה לגרום להוצאתו מהכלא". חברי הוועדה שקלו גם את אי התייצבותו לריצוי מאסרו וניסיונו לשבש את זיהויו עת נתפס נוהג בפסילה. נוכח האמור, מצאו חברי הוועדה כי אין ליתן אמון במבקש, וכי נשקפת הימנו סכנה לציבור.

3.

בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את עתירת המבקש על החלטת ועדת השחרורים בנימוק שלא נפל פגם בהחלטתה. נפסק, כי בחינת מסוכנות של אסיר,

המבקש שחרור מוקדם, מחייבת התייחסות לשאלה אם הוא הפנים את חומרת מעשיו באופן המפחית סיכוי להתנהגות דומה בעתיד, וניכר שהמבקש טרם החל בתהליך זה. נקבע, כי במצב דברים זה, בצירוף חומרת העבירות בהן הורשע ואי התייצבותו לריצוי מאסרו, הרי שהחלטת הוועדה סבירה ביותר.

4.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה דנן. נטען, כי המבקש הפנים את הפגם המוסרי שבעבירת ההפקרה, ואת הפסול בעבירות הנוספות בהן הורשע, והוא מצר ומתחרט עליהן. נטען גם, כי ועדת השחרורים פעלה בניגוד להוראות הפסיקה, בכך ששקלה בעיקר את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ולא נתנה דעתה לנסיבות מקלות בעניינו, ובכללן, נסיבות חייו, היותו אסיר למופת הזוכה לאמון הנהלת בית הסוהר, ומצבם הבריאותי הקשה של הוריו - שמצדיק את קבלת הבקשה מטעמים הומניטאריים. נטען גם, כי בקביעותיה שמה עצמה הוועדה במקום הגורמים המקצועיים (רשות שיקום האסיר והעובדת הסוציאלית בכלא), אשר העריכו, כי חרטת המבקש כנה.

5.

בתגובתם טוענים המשיבים, כי דין הבקשה להידחות על הסף מאחר שאינה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית - כללית, שכן היא ממוקדת בנסיבותיו האישיות של המבקש. נטען גם, כי דין העתירה להידחות לגופה, שכן החלטת ועדת שחרורים, שהתבססה על הערכתה בדבר המסוכנות הנשקפת מן המבקש, אינה חורגת ממתחם הסבירות. עוד נטען, כי הוועדה לא שגתה בכך שייחסה משקל רב לעבירות בהן הורשע המבקש וחומרתן לצורך הערכת מסוכנותו של המבקש.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון בבקשה ובתגובה לה, אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה היא שרשות ערעור איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא באותם מקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית ( רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נח(2), 326, 330 (2004)). לאחר העיון סבורני, כי הבקשה שלפניי - הממוקדת בנסיבותיו האישיות של המבקש – אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

7.

מעבר לכך, כבר נפסק בעבר בנוגע להיקף הביקורת השיפוטית על החלטות ועדות שחרורים:

"נקודת המוצא היא כי הסמכות להחליט על שחרורו של אסיר נמסרה לוועדה ולא לבית המשפט. מכך מתחייב, כי תפקידו של בית המשפט מצמצם עצמו לבחינת השאלה אם הועדה נתנה את דעתה לשיקולים שהיה עליה לשקול, ואם היא טעתה במלאכת האיזונים בין אותם שיקולים" ( רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 1.2.2006)).

בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) נקבעו שני תנאים מצטברים לשחרורו של אסיר - כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. לשם בחינת קיומם של תנאים אלה הונחתה הוועדה לשקול, בין היתר, את השיקולים הבאים (סעיף 9 לחוק): העבירה בגינה מרצה המבקש עונש מאסר ובכלל זאת סוגה, חומרתה, נסיבות ביצועה היקפה ותוצאותיה; הרשעותיו הקודמות; התנהגותו בכלא; מעורבותו בפעילות עבריינית, בין בתוך כתלי בית הסוהר ובין מחוץ להם; חוות דעת על האסיר שנתנו גורמים שונים; ונתוניו האישיים של המבקש.

8.

מעיון בפרוטוקול הדיון בפני הוועדה ובהחלטתה עולה, כי הוועדה אכן נתנה דעתה ל שיקולים רלבנטיים שונים בעניינו של המבקש כגון תכנית השיקום שהוכנה עבורו והתנהגותו בכלא. לצד זאת, נשקלו גם עברו התעבורתי המכביד של המבקש, חומרת העבירות בהן הורשע, ואי התייצבותו למאסר. לכך מצטרפת התרשמות חברי הוועדה, אשר סברו כי המבקש טרם הפנים את חומרת מעשיו. רק לאחר האיזון בין השיקולים והנתונים הנזכרים קבעה הוועדה שיש לדחות את בקשת המבקש. שיקולים אלה עמדו גם בפני בית משפט לעניינים מינהליים, אשר, כאמור, לא מצא שהחלטת הוועדה אינה סבירה.

9.

בהחלטות אלה לא נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. המבקש מרצה עונשי מאסר בגין עבירות חמורות. נוסף על כך, עברו התעבורתי (והפלילי) של המבקש ואי התייצבותו לריצוי מאסרו מלמדים שאין מורא החוק עליו. למבקש ניתנה הזדמנות לנסות ולשכנע את הוועדה שאין ללמוד מן האמור לעיל על מסוכנותו, אך, כאמור התרשמות הוועדה מן המבקש היתה שלילית. נוכח האמור, ועל-פי כללי הביקורת השיפוטית של בית משפט זה על החלטות ועדות שחרורים, נראה כי ההחלטות בעניינו של המבקש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור כדי שהסוגיה תידון, בפעם השלישית, בבית משפט זה.

10.

סוף דבר, דין הבקשה להידחות.