רע"ב 4937/13 אורי פולק נ. ועדת השחרורים

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבק השופט א' טל ) בעת"א 14919-06-13 מיום 25.6.13 אשר דחה את עתירתו של המבקש להורות על שחרור מוקדם.

2.

המבקש הורשע בביצוע עבירות של פגיעה בפרטיות, תקיפה ואיומים כלפי בת זוג ונגזרו עליו ארבע שנים ועשרה חודשי מאסר בפועל. מועד תום מאסרו יחול ביום 17.12.13.

המבקש הגיש בקשה לשחרור מוקדם לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001. במהלך הדיונים לפני וועדת השחרורים נבחנה אפשרות שחרור המבקש לתכנית טיפול שיקומית בהוסטל "מפתחות" למשך 21 חודשים. לשם כך נערכו למבקש בדיקות רפואיות ונמצא שהוא מתאים לתכנית. היועץ המשפטי לממשלה התנגד לשחרורו המוקדם. עמדת הוועדה לטיפול באלימות במשפחה (להלן: ועדת אלמ"ב) מיום 4.9.12 שהוגשה לוועדת השחרורים הייתה כי כתנאי לשחרורו של המבקש, עליו לעבור טיפול באחת מהמסגרות הטיפוליות בתוך בית הסוהר. בהחלטה מיום 30.10.12 הורתה ועדת השחרורים על שחרור מוקדם של המבקש כפוף לכך שתכנית קבלתו להוסטל מפתחות עדיין בתוקף. היועץ המשפטי לממשלה עתר כנגד החלטת השחרור לבית המשפט לעניינים מנהליים. בעתירה התברר שנוכח עמדת ועדת אלמ"ב כי על המבקש לעבור טיפול בתוך בית הסוהר כתנאי לשחרורו, הוקפאה תכנית הטיפול בהוסטל מפתחות. על כן, העתירה התקבלה ושחרורו המוקדם של המבקש בוטל.

ביום 23.5.13 התקיים דיון נוסף בבקשתו לשחרור מוקדם של המבקש לפני וועדת השחרורים. לטענת המבקש, לאחר ביטול החלטת השחרור הוא ביקש להשתלב בהליך טיפולי בכלא חרמון, אך הדבר נמנע ממנו בשל התקופה שנותרה לריצוי מאסרו. לקראת הדיון בנה המבקש תכנית טיפול במסגרת הוסטל פרטי. בהחלטתה השנייה דחתה וועדת השחרורים את בקשתו לשחרור מוקדם. נקבע שעולה מהחומר ובמיוחד מחוות דעת ועדת אלמ"ב לרבות בחלק החסוי כי קיימת מסוכנות ברמה גבוהה בשחרורו של המבקש. על כן לא היה מקום מלכתחילה לאשר את בקשתו לשחרור להוסטל מפתחות (החלטה מיום 23.05.13).

עתירת המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים כנגד החלטת וועדת השחרורים נדחתה אף היא. נמצא ששחרורו המוקדם של המבקש, ולו לתכנית הטיפולית הפרטית, בהיעדר השתתפות בטיפול במהלך מאסרו עלול לסכן את הציבור. בית המשפט לעניינים מנהליים ציין שפניותיו של המבקש להשתתף בהליך טיפולי לאחר ביטול שחרורו המוקדם נעשו רק בעקבות מכתבה של קצינת האסירים לפיו המבקש סירב להשתתף בטיפולים לאורך שהותו בבית הסוהר. עוד נכתב שגם גורמי הטיפול סברו כי המבקש היה חסר מוטיבציה להשתלב בטיפול בתחום עבירותיו.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי.

3.

המבקש טוען כי שגו הן בית המשפט לעניינים מנהליים והן וועדת השחרורים משדחו את בקשתו לשחרור מוקדם. לטענתו הם התעלמו מהתקיימות הפרמטרים לשחרור מוקדם בעניינו. הודגש כי התנהגותו הייתה טובה לאורך כל תקופת מאסרו, והוא אף השתתף בטיפול בכלא רימונים בתחילת מאסרו. עוד נטען כי שחרור המבקש מוקדם לתכנית טיפולית עדיף מאשר להחזיקו במאסר חודשים ספורים נוספים שבסופם ישוחרר ללא כל שיקום הולם. האינטרס הציבורי הוא כי המבקש יעבור טיפול לפני שיחזור לציבור. בנוסף, הוא מבקש להתחשב במצבה של אימו החולה במחלה קשה כאשר שחרורו המוקדם על תנאי יאפשר לו לתמוך בה.

4.

סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי קובע כי ועדת שחרורים רשאית, לבקשת אסיר שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר. זאת אם שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור.

לצידו של המבקש ניצבים שני שיקולים. האחד, מצבה של אימו ושאיפת המבקש לתמוך בה בשעתה הקשה. השני, טענתו העקרונית של המבקש כי מוטב שאסיר שהורשע בעבירות תקיפה בת זוג ואיומים יעבור טיפול טרם שחרורו המלא. עם זאת, נדמה כי טענה זו אינה בהכרח מגובה במוטיבציה ורצון ממשי מטעם המבקש, אלא בעיקר ברצון לעבור טיפול הכרוך בשחרור מוקדם. נתון זה כשלעצמו אינו תמיד מכריע. יש לבחון את הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה. כאן, ועדת האלמ"ב, כפי שעולה מחוות דעתה האחרונה, התרשמה שהמבקש נוקשה בעמדתו שלא להשתלב בטיפול במסגרת שב"ס והעדיף טיפול חיצוני. אמנם הוא שולב בעבר במחלקה ייעודית לטיפול באלימות בכלא רימונים, אך הפסיק את השתתפותו ביוזמתו. בנוסף וכפי שהזכיר בית המשפט לעניינים מנהליים, המבקש דחה בתקופת מאסרו מספר הצעות להשתלב בטיפול בבית סוהר חרמון. אך אין זה עיקר.

במקרה דנא ובמסגרת הביקורת המנהלית הערעורית, השיקול של המסוכנות הנשקפת מהמבקש בהיעדר טיפול ממשי גובר. נזכיר כי המבקש הורשע בארבע עבירות שעניינן תקיפת בת זוג, ארבע עבירות שעניינן איומים, עבירה של הטרדה באמצעות הטלפון וארבע עבירות נוספות של פגיעה בפרטיות. עסקינן במאסר חמישי שהמבקש מרצה בגין עבירות אלימות, כאשר גם מאסריו הקודמים היו בגין עבירות אלימות כלפי בנות זוג שונות. לפי חוות הדעת האחרונה של ועדת אלמ"ב בעניינו של המבקש, ניכר כי גורמי הטיפול בכלא התרשמו כי המדובר ב"אסיר הנוהג בדפוסי אלימות ברורים וקשים במערכות יחסים אינטימיות עם בנות זוגות באופן חוזר ונשנה במהלך השנים". הוועדה מצאה שהמבקש בעל מסוכנות גבוהה. על כן הוועדה לא המליצה על יציאותיו לחופשה או על שחרור מוקדם. דברים אלה תומכים במסקנת ועדת השחרורים ובית המשפט לעניינים מנהליים לדחות את בקשתו. לא מצאתי אפוא להתערב בהכרעות קמא. מבחינה משפטית, אמות המידה היא האם החלטת ועדת השחרורים נופלת מחוץ למתחם הסבירות או נגועה בשיקול זר. בראייה זו, לא נפל פגם בהחלטת הועדה או בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. אוסיף כי בסופו של יום, הבחירה לעבור תהליך שיקומי נתונה למבקש. התקווה היא כי יבחר בכך לטובת החברה ולטובתו.

5.

הבקשה נדחית.