רע"ב 5279/12 עואד אלנשמי נ. מדינת ישראל - משטרת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע (עת"א 9490-04-12, כבוד השופט ש' פרידלנדר ) מיום 26.06.2012, במסגרתו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת המשיב 2 (להלן: המשיב ) שלא לשלבו בסבב חופשות. לחילופין, התבקשתי להורות למשיבים לבחון את עניינו בשנית.

על המבקש נגזר עונש של שמונה שנות מאסר בפועל בגין עבירות של סחר בסמים, אחזקת סמים וקשירת קשר לביצוע פשע. הוא החל לרצות את עונשו ביום 01.03.2010 ומועד שחרורו המלא יחול ביום 28.02.2018.

המבקש מצוי בקטגוריית חופשות אשר מתנה יציאת אסיר לחופשה באישור משטרת ישראל ובכפוף לתנאים מגבילים. ביום 04.04.2012 הגיש המבקש עתירה ליציאה לחופשה. בעקבות בקשתו, ביום 21.5.2012 נתנה חוות דעת על ידי גורמי הטיפול בבית הסוהר בו הוא שוהה, שבה הומלץ שלא לשחררו לחופשה עקב הצורך בהמשכיות בשילובו בקבוצה טיפולית העוסקת בעיבוד העבירה הספציפית בגינה נאשם. עם זאת צוין כי המבקש השתלב בעבר בקבוצה טיפולית אחרת והוא מביע מוטיבציה כנה לשינוי. ביום 22.5.2012 ניתנה חוותו דעת סגן מפקד בית הסוהר שבה הומלץ להוציאו לחופשה, בכפוף לאישור משטרת ישראל, זאת בשל בדיקת מודיעינית אשר נמצאה תקינה ולאור תפקודו התקין. ביום 6.6.2012 נדחתה בקשתו של המבקש על ידי קצין ניהול האסירים של בית הסוהר בשל התנגדות משטרת ישראל ובשל עמדת הגורמים הטיפוליים שהוצגה לעיל. ביום 6.6.2012 הוגשה לפרקליטות מחוז דרום, חוות דעת חסויה של משטרת ישראל, המתבססת על מידע מודיעיני משנת 2011, לפיה קיים חשש לפעילות עבריינית מצידו של המבקש.

ביום 26.06.2012 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את העתירה שהגיש המבקש. בית המשפט קבע כי המלצה של גורם במערכת אינה כובלת את ידו של גורם אחר ולכן היה בידי קצין ניהול האסירים של בית הסוהר לדחות את בקשת המבקש על סמך המלצת הגורמים הטיפוליים ולא להסתמך על המלצת סגן מנהל בית הסוהר. בית המשפט ציין את העדויות באשר לרצונו של המבקש להשתקם מחד גיסא, ואת התרשמות הגורמים הטיפוליים לפיה הוא טרם בשל ליציאה לחופשה, מאידך גיסא. בנושא המידע המודיעיני משנת 2011 ציין בית המשפט כי הוא אינו עדכני דיו אולם מידת חומרתו מצדיקה את ההחלטה להמתין זמן נוסף. בהתייחסו למצוין לעיל וכן להמלצה השלילית של משטרת ישראל קבע בית המשפט כי ההחלטה שלא לאפשר למבקש לצאת לחופשה היא סבירה. בית המשפט ציין כי ככל שיחלוף הזמן והמבקש יתקדם בהליך הטיפולי וכן לא ייזקף לזכותו מידע מודיעיני שלילי, כך תגבר האפשרות כי ישתלב בעתיד בסבב חופשות.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי יש להעניק לו רשות ערעור. המבקש טוען כי כאשר מתקיים הליך שיפוטי אחד בלבד, יש נטיה להעניק רשות שכזו. בתגובה למידע המודיעיני שהוצג בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, טוען המבקש כי טענה הנוגעת לסיכון הציבור היא נושא בעל חשיבות ציבורית. בהמשך טוען המבקש כי הקביעה לפיה הוא מסוכן סותרת את המלצת סגן מפקד בית הסוהר מיום 22.05.2012 שבה צוין כי נבדקה מסוכנותו והוא אינו עונה על קריטריון זה. בנוסף טוען המבקש כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים בכך שייחס משקל מכריע להמלצת משטרת ישראל, שהרי זו מבוססת על מידע מודיעיני ישן. בנושא קביעת בית המשפט כי ההליך הטיפולי טרם הסתיים, טוען המבקש כי המחוקק לא קבע כי יש לבחון את מספר התוכניות הטיפוליות שבהן לקח חלק המבקש. עוד טוען המבקש כי אל להשתלבותו בטיפול לעמוד לו לרועץ – לדידו אין זה מידתי לשלול מאסיר חופשה עקב השתתפות בקבוצה טיפולית נוספת, שכן לוח הזמנים שבו זו נקבעת תלוי לא רק ברצונו להשתלב בה אלא גם באילוצי מערכת בתי הסוהר. כמו כן, טוען המבקש כי בחוות דעת הגורם הטיפולי הובהר כי הוא בעל מוטיבציה לשיקום וניכר כי הוא מתעניין בתכנים המועברים. לבסוף טוען המבקש כי התקינות המנהלית שהתקיימה בהחלטה הסופית לדידו של בית המשפט לעניינים מנהליים, התקיימה כבר בתהליך המלצתו של סגן מנהל בית הסוהר במסגרת ועדת המסוכנות מתאריך 22.05.2012.

במענה, טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות, הן על הסף, הן לגופם של דברים. המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה על הסף שכן היא עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש ואינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. אף לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות. ראשית, טוענים המשיבים כי למבקש אין זכות קנויה לצאת לחופשות וכי מדובר בהטבה הניתנת לאחר איזון בין רצון האסיר לצאת לחופשה לבין אינטרסים אחרים וביניהם הגנה על שלום הציבור וביטחונו. לטענת המשיבים, בית המשפט לעניינים מנהליים איזן כראוי בין חווֹת הדעת שהוצגו לפניו וביניהן החומר המודיעיני המוזכר לעיל המעיד על מסוכנות המבקש. באשר למועד קבלת המידע הנ"ל, טוענים המשיבים כי אין בעובדת קיומו מזה זמן מה כדי לשלול בהכרח את תוקפו. לבסוף, טוענים המשיבים כי נקבע בפסיקה שהיקף התערבות הערכאה השיפוטית בקביעת מסוכנות אסיר הוא מצומצם. המשיבים ציינו כי בחלוף הזמן תבחן בשנית סוגיית יציאתו לחופשה של המבקש בשים לב להתקדמותו הטיפולית ולנסיבות הרלוונטיות.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים שבהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או נושא בעל חשיבות כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)). בענייננו, הבקשה עוסקת בעניינו הפרטי של המבקש ואינה מעוררת סוגיה משפטית כאמור. משכך, יש לדחותה אך מטעם זה. מעבר לנדרש, אוסיף כי אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. כפי שציין בית המשפט, עניינו של המבקש הוא גבולי. מחד עומד תהליך שיקומו ומאידך המלצתם השלילית של הגורמים הטיפוליים ומשטרת ישראל. המשקל שניתן להמלצות אלו הוא ראוי ואוזן כנדרש על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים. ככל שיחלוף זמן נוסף, ניתן יהיה לשקול את בקשתו של המבקש מחדש, ככל שלא ייאסף בעניינו מידע מודיעיני שלילי נוסף והוא ימשיך בתהליך הטיפול, כפי שצוין על ידי המשיבים בית המשפט לעניינים מנהליים.

סוף דבר, הבקשה נדחית.