רע"ב 5332/97 פרץ אליהו נ. ועדת השחרורים

1.המבקש הורשע בעבר בעבירת רצח, וריצה עונש של מאסר עולם. כב' נשיא המדינה קצב את עונשו והעמידו על 22 שנות מאסר החל ב22.11.77-. ביום 3.9.92 החליטה ועדת השחרורים להורות על שחרורו של המבקש ברשיון חופש, בתום 2/3 מתקופת מעצרו. בהתאם לכך שוחרר המבקש ברשיון חופש שתקופתו מיום 3.9.92 ועד ליום 26.11.99.

2.הואיל והמבקש הפר את תנאי הרשיון בכך שחדל להתייצב החל ב26.6.94- בתחנת משטרה, וזאת על אף שהוזהר, הוגשה ביום 29.8.95 על ידי בא-כוח היועץ המשפטי בקשה לועדת השחרורים לבטל את רשיון החופש שניתן למבקש.

תוצאתו של דיון זה היתה שועדת השחרורים החליטה במועד זה ליתן למבקש "הזדמנות נוספת אחרונה ". (ההדגשה במקור - ת"א).

3.ביום 17.11.96 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בת"פ 153/96, בכך שביום 23.10.95, בתוך תקופת הרשיון, ביצע עבירה של שוד בנסיבות מחמירות ונדון לשנתיים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי. ביום 24.12.96 הורשע המבקש בבית משפט השלום בתל-אביב, בת"פ 3257/96, בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים בשלשה תאריכים שונים, וביניהן עבירה של אספקת סם, עבירה אותה עבר המבקש ביום 14.5.96.

ביום 29.4.97 החליטה ועדת השחרורים בבית סוהר צלמון לבטל את רשיון החופש של המבקש. עתירת אסירים שהוגשה על ידי המערער לבית המשפט המחוזי כנגד החלטה זו של וועדת השחרורים, נדחתה ביום 14.7.97. על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה זו לרשות ערעור.

4.דין הבקשה להידחות. העבירות החמורות שעבר המבקש בעת היותו אסיר ברשיון מלמדות הן כי הפר את האמון שניתן בו והן על מסוכנותו לצבור. את הזוכים להתחשבות על ידי שחרור ממאסר בתנאי רשיון יש להרתיע, שבמקרה שימעלו באמון שניתן בהם, צפויים הם לחזור ולרצות בין כתלי הכלא את יתרת תקופת מאסרם.

אשר, על כן, החלטת ועדת השחרורים בענינו של המבקש אינה חורגת ממדיניות הולמת של ועדת שחרורים, ובדין לא ראה בית המשפט המחוזי להתערב בהחלטת ועדת השחרורים.

הבקשה לרשות ערעור נדחית.