רע"ב 5443/06 סמיר אבו סייף נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו אשר דחה עתירה שהגיש המבקש נגד החלטת נציב בתי הסוהר להורות על הפסקת עבודות השירות וריצוי יתרת העונש במאסר.

1.המבקש הורשע בעבירות של סחיטה ואיומים ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. המבקש החל לרצות את העבודות ביום 2.12.2002 וביום 25.3.2003 נערך לו שימוע, מטעמים שאינם מפורטים בבקשה, אשר בסופו הוחלט כי המבקש ימשיך בביצוע העבודות. לאחר כחצי שנה נערך למבקש שימוע נוסף ונוכח התחייבותו לסיים את עבודות השירות כדבעי שובץ מחדש לעבודה גם לאחר שימוע זה. המבקש עבד עד יום 2.10.2003 ומאז לא התייצב עוד לעבודה. בשיחת בירור שנערכה לו טען המבקש כי אימו נפטרה ואשתו חשה ברע. המבקש זומן לשימוע נוסף שלישי במספר ומשלא התייצב הוחלט ביום 29.4.2004 על הפסקה מינהלית של עבודות השירות ועל כך שעליו לרצות את יתרת העונש במאסר. המבקש עתר נגד החלטה זו לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (עע"א 2901/05) וטען כי לא התייצב לשימוע בעניינו משום שלא קיבל את הזימון. בית המשפט הורה, אפוא, על עריכת שימוע למבקש בטרם יוחלט מה ייעשה בעניינו. ביום 20.2.2006 נערך השימוע בפני הממונה, ובעקבותיו המליץ הממונה שלא לאפשר למבקש להמשיך בעבודות השירות בסברו כי אין מקום ליתן למבקש הזדמנות נוספת לאחר ש"גרר ריצוי עונשו מעבר לזמן הסביר ולא עשה כל מאמץ לשוב ולפנות ליחידת עבודות שירות במועד על מנת לאפשר לו לסיים יתרת עונשו". ביום 28.2.2006 החליט נציב בתי הסוהר לאמץ את המלצת הממונה והורה על הפסקת עבודות השירות ונשיאת יתרת העונש (51 ימים) במאסר. המבקש עתר בשנית לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (עע"א 1589/06) אך זה דחה את העתירה בקובעו כי ניתנה למבקש זכות שימוע כנדרש וכי לא נפל כל פגם בהחלטתו של נציב בתי הסוהר.

2.מכאן הבקשה שבפניי, בה טוען המבקש לפגיעה בזכות השימוע המוקנית לו, מן הטעם שבמהלך השימוע לא נבדקה טענתו בדבר אי זימונו לשימוע הקודם בעניינו. המבקש מוסיף וטוען כי בהחלטתו להמליץ על הפסקת עבודות השירות לא פרט הממונה כל נימוק חדש אלא חזר על הטעמים שניתנו על ידו בעבר. לבסוף טוען המבקש כי יש ליתן משקל לתקופה הקצרה שנותרה לריצוי עונשו ולאפשר את שיקומו.

3.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים אינה ניתנת כדבר שבשיגרה אלא רק כאשר מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל , תק על 86(2) 1134 (1986)). הבקשה שבפניי אינה מעוררת כל שאלה או עניין המצדיקים מתן רשות ערעור. למעלה מן הדרוש יש לציין כי גם לגופם של דברים לא נפל כל פגם בהחלטתו של משפט קמא. האפשרות לריצוי מאסר על דרך של עבודות שירות היא פריבילגיה המוענקת לנאשם. היא מחייבת אותו לקבל על עצמו את האחריות הנלווית לכך ולבצע כיאות את המוטל עליו (ראו רע"ב 426/06 חווא נ' שירות בתי הסוהר , תק על 2006(1) 3425 (2006)). המבקש לא עמד בדרישות אלה ובשל כך הוחלט על ידי הרשות המוסמכת, לאחר שימוע שלישי שנערך לו ולנוכח פרק הזמן הרב שחלף מאז חדל באופן חד צדדי לבצע את העבודות, כי אין מקום ליתן לו הזדמנות נוספת. ההחלטה שנתקבלה מנומקת וסבירה ובנסיבות אלו, צדק בית משפט קמא משהחליט שלא להתערב בה.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי המאסר אצל הממונה על עבודות השירות ברמלה ביום 2.7.2006 עד לשעה 10:00.