רע"ב 559/10 פחל עפיף נ. ועדת השחרורים

1.

המבקש – אסיר המרצה שנתיים מאסר בגין עבירות של גניבת בקר, קשירת קשר לפשע והפרת הוראה חוקית – פנה לועדת השחרורים בחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו בבקשה לשחררו על-תנאי. הוועדה סברה כי שחרורו מסוכן לציבור מכמה טעמים: חומרת העבירות שביצע, עברו הפלילי, ניסיונותיו לחמוק מן המשטרה, הפרת תנאי מעצר הבית בו היה נתון עובר לגזירת דינו והיעדר הליך שיקום הולם. על כן, נדחתה הבקשה, ובית-המשפט לעניינים מנהליים בנצרת קבע כי בהחלטתה של וועדת השחרורים לא נפל פגם המצדיק את התערבותו.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור, ובפיו ערב רב של טענות בהן לא מצאתי ממש, הואיל ולא זו בלבד שהן נבחנו בקפידה על ידי ערכאה קמא, אלא שאף לא אחת מהן מעלה סוגיה משפטית מהותית, המצריכה ליבון בפני ערכאה נוספת, ואפרט:

א)

נטען, כי החלטת הוועדה וכן פסק דינה של ערכאה קמא ניתנו פה אחד, מבלי שפורט מהי עמדתו האישית של כל אחד מחברי הוועדה או השופטים. על כך אשיב בקצרה, כי אין כל חובה שבדין לעשות זאת, וככל שקיימת הסכמה לגבי קביעות כאלה או אחרות, די בחתימתו של חבר המותב.

ב)

עוד נטען, כי חלק מחברי וועדת השחרורים נטולי השכלה משפטית, ואין ליתן בידיהם סמכויות לדון ולהכריע בשאלות משפטיות. ברם, הרכב חבריה של וועדת השחרורים נקבע בידי המחוקק בסעיף 32 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, והוא נובע מהשיקולים הייחודיים – שאינם אך ורק משפטיים – אשר על וועדה זו לשקול בבואה לקבל את החלטותיה. כידוע, בראשה של הוועדה עומד שופט, והוא אמון על הסוגיות המשפטיות המתעוררות.

ג)

כן נטען, כי המבקש עמד על שמיעתן של הראיות במשפטו, והוועדה זקפה זאת לחובתו כמי שאינו נוטל אחריות על מעשיו. טענה זו אינה ברורה ואין לה כל סימוכין. מעבר לכך, מעיון בהחלטת הוועדה עולה מפורשות כי לא היה לטיעון זה כל משקל.

ד)

המבקש גורס כי לא התחמק מלהתייצב לחקירה במשטרה, ואת תנאי שחרורו בערובה הפר פעם אחת בלבד – וכל אלה אינם נופלים בגדר סעיף 9(1) לחוק שחרור מאסר על תנאי . סעיף 9 לחוק מונה משתנים עליהם מצווה הוועדה לתת את דעתה ולא רק תת סעיף (1), וממילא נקבע כי אין המדובר ברשימה סגורה. כאמור בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי, התנהלותו של המבקש אל מול השלטונות לא נלקחה על ידי הוועדה כשיקול לבחון את מסוכנותו, אלא כשיקול לעניין אחר, חשוב כשלעצמו - מידת האמון שניתן לתת במבקש.

ה)

לבסוף, נטען כי על הוועדה לשקול שיקולים רבים לשם הכרעה ואין זה ברור מה משקלו של כל אחד מן השיקולים הללו. משכך, קובעת הוועדה לא אחת קביעות סותרות. גם בטענה זו אין כדי לסייע למבקש. וועדת השחרורים בוחנת כל מקרה לאור נסיבותיו הפרטניות, באמצעות הכלים העומדים לרשותה, ומשקללת את כל אלה בהתאם להנחיותיו של החוק ומכוח סמכותה להפעיל שיקול דעת מנהלי. במקרה זה, נבחן עניינו של המבקש בידי וועדת השחרורים כמו גם בית-המשפט לעניינים מנהליים, ובמסקנותיהם לא מצאתי דופי. הגם שהתנהגותו של המבקש בין כתלי בית-הסוהר הייתה תקינה, היו אלה שאר הנסיבות, ובהן חומרת העבירות וכן העובדה כי זו הפעם השנייה בה הורשע בגין עבירות מסוג זה, שהובילו את ערכאה קמא למסקנותיה.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.